בזכותו

קראו לה גב´ שיין, אישה יפה רזה וגבוהה. שערה האסוף כלפי מעלה, לבושה הקפדני ועיניה ישירות המבט, העידו על אישה החלטית ונמרצת.

מסתורין אפף את גב´ שיין. לחשו, שבארץ מוצאה ארגנטינה, היה לה בן, ובגיל חצי שנה נחטף והתעלומה לא נפתרה מעולם. בעקבות העצב והכאב ניפטר בעלה.

מידי בוקר הייתה גב´ שיין לוקחת את כלבה האהוב טס לטיול ברחובות עיר מגוריה רעננה. גם הכלב כמו גב´ שיין שלו, היה מסודר ונמרץ וקולר מעוטר אבנים צבעוניות סביב צווארו. לפעמים, הטיול היה עובר באין מפריע ושניהם היו חוזרים

לביתם. ולעיתים, הייתה גב´ שיין פוגשת אנשים שונים,משוחחת עימם דקה או שתיים וממשיכה בדרכה.

כך  מידי יום ביומו.

יום אחד הופרה השגרה. זה היה יום רגיל, ושום דבר לא יכול היה להעיד על מה שעומד לקרות. מסיבה שלא נראתה לעין, השתחרר טס מידי גברתו והחל לרוץ קדימה.

"היי חכה" קראה גב´ שיין "לאן אתה רץ"?

אך טס רץ במהירות רבה, חצה מדרכות ורחובות ורץ לעבר אזור הפרדסים שמסביב לעיר, כאשר גב´ שיין דולקת אחריו וקוראת בשמו. לפתע, לא הבחינה גב´ שיין במהמורה בדרכה ונפלה לתוכה, רגלה התעקמה וכאבים פשטו בכל גופה. וכך נשארה שם מתפתלת בכאביה, השמש קופחת מעל לראשה, פיה יבש מצמא, והכלב טס אינו ניראה לעין.

"האם את זקוקה לעזרה"? פילח קול את הדממה שמסביב ודמות של גבר גחנה לעברה.

"כן" ענתה, "אני לא יכולה להזיז את הרגל, התוכל לעזור לי"?

הרים הגבר את גב´ שיין בזרועותיו ונשא אותה אל צריפו שהיה בקרבת מקום. הצריף היה כמעט ריק והריהוט דל מאוד.

"שמי ניק, היציג את עצמו הגבר, נשכרתי לשמור על הפרדסים פה מפני גנבים ומזיקים."

"מה שמך?"

"שמי רות, אך כולם קוראים לי גב´ שיין, רדפתי אחרי כלבי שברח ואני לא יודעת מה קרה לו". ניק הביא קערה עם מים וגב´ שיין טבלה בה את רגלה.

שיחה התפתחה בין השניים.

"הגעתי לארץ מארגנטינה עם אבי אחרי מות אימי. הסתדרנו יפה. בארגנטינה אבי היה מורה ואילו פה הוא עובד בסופרמרקט המקומי ואני חוסך כסף כדי ללמוד באוניברסיטה, כל סוף שבוע אני נוסע לבקרו בחיפה שם הוא גר".

גב´ שיין הוציאה את רגלה מהקערה וניק חבש אותה ומאחר והרגישה יותר טוב ליווה אותה ניק כברת דרך בדרכה חזרה לביתה.

"תבוא לבקר, אמרה, כתובתי רח´ הנשיא שש".

"בסדר אבוא"  וכך נפרדו.

גב´ שיין חזרה לביתה, ללא טס. ביתה הריק העציב אותה, טס עזר לה להפיג את בדידותה. אומנם שני בעלים היו לה, אך לאחר חטיפת בנה בגיל שישה חודשים, לא הביאה עוד ילדים לעולם וכך נשארה בבדידותה.

למחרת, דפיקה בדלת, ניק עמד בפתח, "באתי לראות מה שלומך ואיך הרגל."

"הכול בסדר איתי, שוב תודה, בוא תיכנס לשתות קפה."

ושוב התפתחה לה שיחה נעימה בין השניים. למרות הבדלי הגילים ביניהם הרגישו בנוח אחד עם השני. ניק סיפר לה על חייו ועל אימו האהובה, והיא ספרה לו על מות שני בעליה ועל התינוק שנחטף ממנה בגיל שישה חודשים.

באחד מימי שישי הזמין ניק את גב´ שיין להצטרף אליו לביקור אצל אביו. לאון אביו של ניק שמח לבואם. וכך התפתחה ידידות אמיצה בין השלושה, ביקרו הם זה בביתו של זה ונהנו אחד בחברתו של השני. עד שיום אחד חלה אביו של ניק, מצבו הדרדר במהירות ומותו התקרב.

בהיותו על ערש דווי קרא לבנו ולגב´ שיין שהפכה לחלק חשוב במשפחה, ואמר: "בני, סוד  אני שומר עמוק בליבי במשך שנים רבות ואני לא רוצה לקחת אותו איתי לקבר. אני לא אביך הביולוגי. גם אימך ז´ל לא הייתה אימך הביולוגית. לפני עשרים וחמש שנים הונח בפתח ביתנו תינוק עטוף בשמיכה, התינוק הזה היית אתה. הסברה הייתה שהתינוק נינטש ומכיוון שהיינו חשוכי ילדים, החלטנו לאמצך והענקנו לך את השם ניק".

"בבקשה מימך"  פנה לגב´ שיין, "פתחי את הארון, במגירה השמאלית, מונחת השמיכה ששמרתי,בבקשה תביאי לי אותה".

גב´ שיין ניגשה לארון פתחה את המגירה השמאלית, הושיטה ידה לעבר השמיכה, וקראה את השם הרשום עליה: מרגריטה בלק. חיוורת ורועדת חזרה אל מיטתו של לאון האב והשמיכה בזרועותיה כתינוק קטן.

"זאת השמיכה שלי, לחשה בקול רועד, וזהו שמי, מרגריטה בלק, את השם מרגריטה החלפתי פה בישראל לשם עברי, רות, ובלק זהו שם משפחתו של בעלי הראשון יואן בלק, אביך ניק". רועדת כולה ניגשה אל ניק חבקה אותו ואמרה:

"אתה בני שלי, רוני שלי, אני אימך."

כל הלילה ישבו השלושה חבוקים, ולמחרת הלך לאון האב לעולמו. לאחר גמר השבעה על מות אביו עבר ניק לביתה של אימו. יום אחד בשעת בוקר מוקדמת נשמעו שריטות חזקות בדלת ובפתח עמד טס עייף, מדובלל שיער, רזה וצמא אחרי שלושה חודשים של התרוצצות. והוא לא ידע, איזו דרמה התחוללה בחיי גברתו, גב´ שיין, בזכותו !