גב' וולף
מטח האבנים שנזרק על הצריף הקטן לא העיר אף אחד באותו לילה חשוך וגשום. רק אישה זקנה ובודדה שכבה במיטתה רועדת מפחד ומחכה שמטח האבנים ייפסק.
קראנו לה גב' וולף, איש לא ידע את שמה הפרטי. היא הייתה גבוהה ורזה ומבט כחול וקשה ניבט מעיניה. מידי בוקר הייתה צועדת ברחוב זקופה, נקייה ומסודרת. ידיה הגרומות אוחזות בעיתון שזה עתה לקחה מבנין הדואר הקטן, שערה הלבן אסוף בסיכה מעל עורפה ופניה רציניים. מעולם לא חייכה או עמדה לשוחח שיחת חולין עם אחד החברים. רק עם בנה גרשון דיברה. כל ששמענו אודותיה היה שעברה את השואה והייתה במחנה ריכוז בגרמניה. פחדנו ממנה, מהמסתוריות שעטפה אותה ומהספורים המעורפלים ששמענו עליה.
הצריף הקטן בו גרה שכן ליד השביל המוביל לבית הספר, והיה מרוחק מבתים אחרים. מידי יום, בעוברי ליד צריפה בדרכי ללימודים, ראיתי אותה מנקה את החצר שסביב ביתה, מטאטאה את המרפסת הקטנה ומשקה את הגינה בצינור ארוך שהיה מחובר לברז בחצר של גרשון בנה.
גב' וולף יכלה לחיות חיים טובים ושקטים עד יומה האחרון אלמלא אנו, הילדים, שמיררנו את חייה. היינו צוחקים עליה, לועגים לה וקוראים לה בשמות גנאי. מצביעים עליה באצבע כאילו לא הייתה בן-אדם בעל רגשות ומחשבות. בדרך כלל הייתה ממשיכה בדרכה, מתעלמת מאיתנו לחלוטין ואף עצב לא נע בפניה, כאילו לא שמעה אותנו כלל.
כאשר ירד הערב ועברנו ליד הצריף הקטן, היינו זורקים עליו אבנים. זה היה משחק שלא פעם אחת גרם לניפוץ הזכוכית בחלון ביתה. מטח האבנים שזרקנו גרם לרעש מחריש אוזניים והוא שהוציא את גב' וולף החוצה. היא נראתה מבוהלת מאוד, שערותיה הלבנות היו פרועות, הייתה מנופפת בידיה וצועקת: "תסתלקו מפה, לכו לכם הביתה". אנחנו כמובן ברחנו לכל עבר, אבל זה לא מנע מאיתנו לחזור למחרת בלילה ולהרעיד שוב את השכונה במטח אבנים במשך שעה ארוכה.
באותו לילה חשוך וגשום, זרקנו כהרגלינו אבנים על צריפה, ופתאום נפתחה הדלת ובפתח לא עמדה גב' וולף כמו תמיד אלא בנה, גרשון. נבהלנו והתחלנו לברוח. גרשון לא ויתר והחל לרדוף אחרינו. ברחתי בכל כוחותיי. רוצי, אמרתי לעצמי, יותר מהר, הוא מתקרב אלייך. לא ידעתי לאיזה כיוון לרוץ, העיקר היה להימלט מגרשון הרודף.
במנוסתי, מבלי משים, דרכתי בתוך גינות מטופחות, רמסתי פרחים, הבהלתי תרנגולות ישנות בלול, נכנסתי לזבל של פרות שנמרח על נעלי ההתעמלות שלי, רצתי ורצתי. נשימתי נעשתה כבדה מאוד וכבר לא היה לי יותר כוח... ואז שמעתי צעקה מסמרת שיער, זה היה אילן, אחד הילדים. גרשון הצליח לתפוס אותו.
אילן צרח בקולי קולות, אבל ברגע שהוא נתפס, הפסקנו לברוח וצפינו מרחוק לראות מה יקרה. גרשון תפס אותו בצווארון חולצתו ומשך אותו לכיוון ביתו. אילן השתולל וצעק וגם נתן לו כמה בעיטות, אבל זה לא עזר. גרשון היה חזק ממנו, והיה גם נרגז מאוד.
"אתה עוד תקבל אצלי, עוד תראה", כך הוא צעק ומשך את אילן לעבר המחסן שבביתו. הוא נעל את הדלת והשאיר אותו שם בחושך, כשבכיו של אילן נשמע בכל הרחוב. ריחמתי על אילן, אבל יחד עם זאת שמחתי שלא אני הייתי זאת שנתפסה. להיות במחסן חשוך לילה שלם נראה לי איום ונורא. אני לא הייתי עומדת בסבל הזה, כך חשבתי.
בבוקר, בדרכי לבית-הספר, ראיתי את הוריו של אילן מדברים עם גרשון. לאחר דין ודברים ארוך והרבה הבטחות מצד אילן שדבר כזה לא יקרה שוב, הם קיבלו את בנם. ראיתי מרחוק שגם הם הפליקו לו קצת בתור עונש. אוי, נאנחתי לעצמי איך אפשר להמשיך לחיות אחרי כל כך הרבה מכות ולילה שכזה.
יום אחד, בדרכי לבית-הספר, לא ראיתי אותה, את גב' וולף. התריסים היו מוגפים, העציצים נעלמו וגם היא לא נראתה בחוץ כהרגלה. לאן היא נעלמה? שאלתי את עצמי. התקרבתי לבית בזהירות, פתחתי תריס אחד והצצתי פנימה. הבית היה ריק מרהיטים, לא ראיתי אף אחד. אולי היא נפטרה? נבהלתי וברחתי מהר.
רגש אשמה הציף אותי. חשבתי, למה נהגנו בה כך? הרי תמיד לימדו אותנו: "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן", אז למה לא היה בליבנו רגש רחמים לזקנה הגרה לבד? איזה חיים היו לה לפני שהגיעה לגור פה? ומה עבר עליה שגרם לעיניים הכחולות שלה להביע כל כך הרבה כאב?
