אחותי הגדולה
הם קראו לה "יפהפיית העמק". היה לה שיער ארוך ובלונדיני, גוף חטוב ורגליים ארוכות. גם אני האחות השנייה נראיתי בסדר לפי דעתי, אבל לי היה שיער ג'ינג'י ולי לא קראו "יפהפיית העמק".
כאשר הגעתי לעולם היא כבר הייתה שם. בת בכורה להורים צעירים וכמו כל ילד בכור היא הייתה פאר היצירה, נס, גאון ובבת עינם ואילו אני, הייתי סתם עוד אחת ואפילו לא בן כמו שקיוו כולם. אחותי הגדולה לא רק הייתה ילדה יפה עם צחוק מתגלגל שנישמע למרחוק, היא הייתה גם אחות למופת. אפשר להגיד שבתור בת שנייה גדלתי בנוחיות, היא קיבלה אותי יפה. היא לא הציקה לי וגם לא הרביצה לי, אי אפשר היה לריב איתה ומי שקלקלה את האידיליה הייתי דווקא אני, האחות השובבה שלמזלה נולדה לה גם אחות קטנה שעליה יכלה להוציא את כל המרץ העודף שלה. לגדול עם אחות גדולה בזמנים ההם, היה די מתסכל. אחות גדולה זה אומר שאף פעם לא קונים לך בגד חדש, כל בגד שגמר את תפקידו היה מתחיל חיים חדשים אצלי אצל האחות הקטנה, תפר פה וטלאי שם "והנה יש לך בגד חדש" כך הכריזה אמא והוציאה את האוצר הבלוי לנגד עיני. זה גם אומר שהיא תמיד הראשונה. היא זאת שתקבל את האופניים שלה ראשונה, היא זאת שתקבל רשות לחזור מאוחר בלילה כאשר אלי עוד התייחסו כמו אל תינוקת. היא גם תיסע לפני לטיולים ולמחנאות מאורגנים. ויותר מאוחר כשכבר גדלנו, היא זאת שתלך ראשונה ל"מכון- וינגייט" כדי ללמוד מורה להתעמלות. היא תעשה את הכול לפני, אני תמיד אחריה, אני תמיד השנייה. נוסף לצרות אלה היה עלי לשמוע תמיד את אמא אומרת "תלמדי מימנה, תיקחי דוגמא". זה היה די מעצבן. אני באמת בחרתי ללמוד מימנה כמה דברים וזה קרה כאשר היא הייתה נוסעת מהבית. איזה רגעים מאושרים היו רגעים אלה, הייתי ניגשת לארון הבגדים שלה עומדת ליד הראי ומודדת את כל שמלותיה. את האדומה המתנפנפת, את הצהובה עם הכפתורים, את הקומבינזון המעומלן שתמיד לבשה תחת החצאיות שלה כמנהג הזמנים ההם. כאחת שלבשה רק מכנסיים, נראיתי לעצמי באותם הרגעים כמו שחקנית קולנוע, כל כך יפה, מאוד בלונדינית ונשית. כמעט "יפהפיית העמק". הרבה פעמים שאלתי את עצמי: האם הייתה זו קינאה? או שכך דרכו של עולם?. אבל יותר מהכול אהבתי למדוד את החזיות שלה. בהתרגשות גדולה הייתי מסתגרת במקלחת, מטפסת על כיסא כדי לראות את עצמי יותר טוב בראי שהיה תלוי למעלה. מסתובבת לימין בוחנת גם את השמאל, מודדת את החלל שיהיה עלי עוד למלא עד שגם לי יהיה דבר כזה מרגש שניקרא חזייה. אך בזה לא תמו חוויותיי, גם תחום אחר עניין אותי אצלה, התחום הרומנטי. מכתביה שהיו ארוזים יפה בתוך המגירה בשולחן הכתיבה תמיד קרצו לי וכאשר פתחתי את המגירה מצאתי אוצר, כל כך הרבה מכתבים מהרבה מחזרים, כל כך הרבה רומנים קלים הספקתי לקרוא בצהריים אחד משעמם. הכרתי כבר את כולם, את יורם ונועם, את מיכה ויאיר ולרגע קטן שכחתי שהמכתבים מיועדים למישהי אחרת, הרגשתי את עצמי בעננים, כל כך נאהבת ומאוד מחוזרת. טריקת דלת, אחותי שבה הביתה, חזרתי למציאות.
תגובות