היו לו פנים רכות, כמו של נער, אך סנטרו ומצחו ניבטים היו בהבעה של עלם צעיר ומאוהב בשעה שהביט בנערתו זהובת השיער.

ולה היה שיער ארוך וחלק שליפף דרך קבע את מותניה כששיחקה בו הרוח. והעיניים השחורות שלה נצצו כשהביטה בפני העלם ההוא, בעיניו הכחולות שזהרו מבין שיערו השחור.

ראיתי אותם לראשונה בשעת בוקר מוקדמת עת הצצתי מחלוני אל הגן רחב הידיים שממולו, ואת פניי קידמה קרן שמש חיוורת. הם ישבו שם חבוקים, שיער הנערה מתפרע ברוח הבוקר הקלילה- והשמש שולחת בו קרניים עליזות וצוחקות. לרגע צחקו הם זה לזו צחוק עליז- ןליבי נמלא ערגה.

היה זה באחד מבקריו הראשונים של הסתיו. עצי הגן החלו משירים את עליהם הזהובים ואלה נפלו בלאט על רצפת הגן וכיסו אותה בשכבה צהובה, והשמש נכבתה אל בין העננים האפורים- שולחת מידי פעם את קרניה הנאבקות. זוג האוהבים ישב על ספסל מתחת עץ האפרסקים הגדול ביותר שהיה בגן, העץ הקרוב ביותר אל חלוני.

מאז, בכל בוקר, עת פקחתי את עיניי לקול נקישותיו של נחליאלי על חלוני- ידעתי שאראה אותם שם ומיהרתי להסיט את הוילון. והם היו שם. בכל בוקר באותה שעה מוקדמת. קראתי להם "הזוג של עץ האפרסק".. צפיתי בהם שם, אוכלים את אחרוני אפרסקיו של העץ. פעם אחת פוררו עוגיות וזרקו לנחליאלים. המוני נחליאלים היו שם והתעופפו מעליהם או מסביבם. יום אחד הביאו ספר, וקראו בו יחדיו- מתעטפים בסודריהם. באחד הדפים פרצו פתאום בצחוק והעלם נשק בחיבה לנערה על מצחה. היא הסמיקה ונתנה את ידה בידו, ואחר כך השעינה את ראשה על כתפו ומבט חולמני בעיניה.  הם היו שם כל הסתיו, מטיילים בגן חבוקים, או יושבים על ספסל ומדברים, לעיתים צופים על הנוף ולעיתים נלחמים עם העלים הזהובים שנפלו על האדמה- עד שכל האיזור נמלא בסערת מערבולת של עלים וכן גם שיערה של הנערה.

וכך עבר לו הסתיו- וכשהיו העצים כבר קירחים לגמרי וטיפות היורה נהפכו לשלוליות קטנות בינות לעצים, הם הגיעו שניהם יד ביד- עטופים היטב במעילים וצעיפים וקיפצו בשלוליות. בימים גשומים הסתובבו עם מטריות צבעוניות ובימים של שמש חורפית ניצלו את הזמן לקריאה. וביום אחד הם הגיעו עם כלב קטן ולבן וטיילו איתו בגן- ומאז הוא הגיע איתם כל בוקר והם זרקו לו מקלות והשתעשעו איתו ברחבי הגן והדשא.

החורף עבר והאביב הגיע- ויום אחד, בימים הטובים שרק שמועות עוד היו על המלחמה הגיע העלם לבוש במדים אל הגן.  הוא גוייס לצבא. הם ישבו שם כרגיל בשעת בוקר מוקדמת כשהכלב הלבן והקטן מתרוצץ סביב הספסל בזנב מכשכש. זו הייתה פגישה עצובה, והם ישבו משולבי זרועות ושתקו- וראש הנערה מונח על כתף אהובה. על העץ הנצו אפרסקים ראשונים וקטנים והשמש החלה לעלות אט אט לרום השמים- ואז קמו העלם והנערה ועמדו זה מול זו. הנערה השפילה את ראשה ודמעות עמדו בעיניה. והעלם הושיט את ידו בעדינות והרים את סנטרה אליו- הם הביטו רגע זה בעיני זה, ואז נפלה הנערה לבין זרועותיו. הוא חיבק אותה וליטף את גבה וכך עמדו שעה ארוכה ואפילו הכלב הלבן פסק מלהתרוצץ לרגע. לבסוף אחז העלם בידה של נערתו- ואז הסתובב בקומה שחוחה וליטף את ראש הכלב. אחר כך התחיל ללכת והנערה הביטה אחריו בעצב עד שנעלם מעבר לעצים, ואז קראה לכלב והלכה לאיטה בדרך חזרה.   הנערה לא באה לבדה אל הגן כל ימי הקיץ. ואז פרצה המלחמה והסתיו הגיע שוב- ואני בכל יום קמתי באותה שעה מוקדמת, מסיטה את הוילון בציפייה לראת שם את הזוג של עץ האפרסק שלי.    ויום אחד הגיעה הנערה לבדה עם הכלב לגן ועיניה היו אדומות. היא ישבה בשקט על הספסל והכלב הלבן רבץ ליד רגליה. אפרסקים אחרונים  נשרו או הצטמקו על ענפי העץ והגן התמלא בעלים אדומים-צהובים ויבשים. נחליאלים קיפצו והתעופפו פה ושם ורוח סתווית שיחקה בשיערה הזהוב- ואז, לפתע- היא הרכינה את ראשה, ובכתה. הדמעות זלגו מעיניה ובכיה התגבר עד שפרץ בבת אחת וזיעזע את כל גופה. היא נשכבה על הספסל והתפתלה מבכי והכלב הקטן מנסה לנחמה בלשונו הקטנה ונצמד אליה. אחרי זמן מה שנדמה בעיניי כנצח היא קמה, הסיטה את שיערה הארוך לאחור וקראה לכלב הקטן והלבן. עיניה היו נפוחות ועת התחילה ללכת נפל מכיס סודרה מכתב קטן.

כשנעלמה יצאתי והרמתי אותו. זה היה מכתב שהודיע ללוסי הרגנטון על פטירתו במלחמה של ג´ים סמית עם השתתפות כנה בצערה.

למרות שנורא ניסיתי זלגה לה דמעה מעיניי ובעת שמיהרתי למחותה התעופף המכתב מידי ברוח פתאומית שנשאה אותו הרחק בינות לעצים.

מאז הגיעה הנערה לגן רק מידי פעם, והפעם האחרונה שראיתיה הייתה בשעת בוקר מוקדמת ביום חורף קר עת הגיעה לגן עם הכלב הלבן וישבה תחת עץ האפרסקים. מאז ביקורה בסתיו היא רק ישבה שם ולא עשתה דבר, בהתה באוויר ומידי פעם בכתה, והניחה לכלב הקטן להתרוצץ בגן. באותו יום חורפי היא הייתה נראית חולה מאוד. היא בקושי הצליחה ללכת ומידי פעם קרע שיעול חד את גרונה. היא התמוטטה בגן וזוג זקנים שעברו ליד לקחו אותה לבית החולים במכוניתם. הכלב הלבן והקטן ניסה לרוץ אחרי המכונית עד שהתייאש ונעלם מעיניי.

מאז לא שמעתי דבר אודות העלם והנערה, ורק כלבם הקטן והלבן עוד הסתובב לעיתים בגן. ניסיתי פעם לביא לו שאריות שמצאתי במקרר, אבל הוא לא אכל אותן ורק הביט בי בשתיקה בעיניו החומות והעמוקות. ישבתי שם והבטתי בו, מרחרח סביב, תועה ומחפש. מתגעגע כמוני- לרומיאו ויוליה של עץ האפרסק.