כל אור – הבוקר מחדש, לבבי מתמלא – הגיגי; על יום – מחר, חושב אני ואל האופק, מביט בעיניי. השמש עולה; נוסע גלגלה על פני – רקיע; עונות – השנה, מחליפות זו את זו בתדירות איומה. אך הגיגי על עתיד, אינם משאירים אותי בשקט וכל פעם מחדש, גורמים לי בהלה. אני הוגה, על המלחמות והאלימות, כמעיין גוברת; על העוני המרוד ואי – השיוויון. על השנאה התכליתית, כארס ועל ההרס, שנגרם בידי – המלחמות. מחשבותיי, נישאות אל המוני – עמך, שבקושי מממנים - מטה לחמם; אני סורעף, על הילדים שזה עתה יצאו מרחם, ושגורלם, לחיות ברשש ותזנוחה. אין לי אשליות! העולם צועד, בצעדי – הענק אל עברי – פי – הפחת; הוא נהרס, בהורסו את עצמו. העתיד, נראה אפור וחסר – תקווה באופק; יום – מחר, נראה סגריר כעננים קודרים. גשמים כבדים כעופרת, נפול – ניתכים, מהשחקים. הקרבות נמשכים; העוני חוגג לו. הרס רודף הרס; אלימות את זוועה. אך נהיה תקווה, שיום מן הימים תזרח השמש ויפציע שחר, של התקופה החדשה.