יש קטע שממש אהבתי בסרט "להתחיל מחדש" שבו צ'אק נולנד יוצר אש, ושמח על היצירה. בהרגשה כמעט אלוהית הוא צועק "אני בראתי את האש"!
הסיום עם כפל המשמעות מוצא חן בעיני!
[ליצירה]
יש קטע שממש אהבתי בסרט "להתחיל מחדש" שבו צ'אק נולנד יוצר אש, ושמח על היצירה. בהרגשה כמעט אלוהית הוא צועק "אני בראתי את האש"!
הסיום עם כפל המשמעות מוצא חן בעיני!
[ליצירה]
[ליצירה]
א שכנוע. אני מאמין
(זה היה אמור לצאת פרצוף.. הכוכביות עניים ה-ץ אף וכן הלאה.) ה"התרגשתי באמת" מיותר, לדעתי, אם התרגשת הרי שנחוש בזה, אם כתבת את זה היטב, גם בלי. כך זה צריך להיות.
הסיפור שלך, ז"א האסוציציה מצחיקה ויפה ואהבתי.
כותבים גופם לא גופיהם.
העיקר שנהנתי לקרוא קטע חביב ומסופר ברגש ולעניין, מקליט רגעים מיוחדים.
[ליצירה]
הממ...
בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף.
שורות, מילים- גבולות, מימוש.
הכותב נקרא בין 2 התחומים.
בִּשְבִי לִי
בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים
בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים
אוֹתִי לְקוֹלָר
הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר.
קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים
וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר
מוֹדֶרְנִי מִמַךְ
מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ
אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה.
בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם
בִּשְבִי לוֹ, לֹא
מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך
בֵּין הַשִיטִין
ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול.
לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר.
[ליצירה]
בעצב אכן אין קדושה- מה שכתוב כתוב. אך מנגד ישנו פסוק מפורש וקדוש מתהילים ברוח הקודש: (נו-ו) "כל היום דברי יעצבו" אומר בפירוש דוד המלך. אני חשבתי שמשמעות הדבר היא שעצם זה שהוא מביע זאת בדבריו זה התיקון לעצב. (וחדירתו לעולם הקדושה. (?)אין קדושה בעצב, אך הקדושה יכולה להיות אולי רוויה עצבות. צריך עיון.)
אפילו דוד המלך כתב עצבות.
[ליצירה]
יפה
יצירה נהדרת. לדעתי, האשמה היא בו שלפי השיר כל הזמן רצה להיות במרכז להכניס את עצמו כמעט בכוח לעולמה אך לא מוכן לתת לה להכנס לעולמו, הרי שניכם באמת דומים;רגשנים.
תודה התרגשתי.
בעז
[ליצירה]
הקורא בראש - חשוב עליו
כשאתה בא להעביר רעיון בשיר-תמונה המשל או המטאפורה חייבים להיות נעימים לקורא, אלא אם
כן מטרתך לגרום לו סלידה. גם המילה 'מגלצ'ות' לא ראויה בעניי לשיר. מנהרות בנחיריים לרוב בני האדם
זה יגרום דחיה וגועל מידי- לי למשל.
[ליצירה]
מאוד מאוד אהבתי:
"ושני לבבות תועים
דרכם זה אל זה
מבין סלעי מגור
חשופים ושוממים"
רעננות כזאת, כיף לקרוא. ומשחקי המילים.
משהו טהור-טהור לפחות כמו בבקר (זה מה שבא לי)
העקידה.
[ליצירה]
צודק הכותב "ירושלים כבר לא של זהב" בחוש המורגש, אבל ערכה העליון לא נפגם ולא נכתם.
נראה שהכותב מתרכז מאוד בנקודת העצמיות שלו, וזו גורמת לכך שלא-ישוב-אל-נקודת-המוצא-שלו-מן-העפר, אלא אל האפר מעשה ידי אדם, אשר גם הוא מחזיר את כל החומרים לנקודה הבסיסית שלהם.
מסכים שיש קושי בהרגשת החיים, והמוות מעצים אותם. אבל הולדה (למשל שיר) גם היא נוגעת בעוצמתם. יחס המשורר הוא ברמה של הרגשה ראשונית וילדותית משהו.
תגובות