מעולם לא הצליח לספר סיפור מפחיד.

המפלצות שלו לא נענו לו.

וכמה שלא ניסה,

הערפדים תמיד העדיפו מיץ פטל

המכשפות  תמיד יצאו לו

   נשים מרירות שרוקחות שיקויים

נגד שיער מאפיר וקמטים,

הדרקונים יצורים גמלוניים,

 נלעגים.

מעולם לא ידע לטוות אגדה.

הנסיכות שלו היו חומות שיער,

והיו מכורות לשוקולד

או לסרטים ישנים.

האבירים היו רכרוכיים מדי,

ואהבו ספרות יפה

וּויכוחים אל תוך הלילה

הנסיכים, שניה לפני הנשיקה הגורלית,

היו נרתעים לאחור,

נבוכים,

מתביישים.

מימיו לא סיפר בדיחה מוצלחת.

שורות המחץ היו מתפספסות לו,

ותמיד הוסיף הסברים ארוכים,

בחיוך נבוך,

בקול מתנצל.

כך היה נודד מכפר לכפר,

מעיירה לעיירה.

אנשים היו מתכנסים סביבו,

והוא היה טווה להם מעשיות שאין להם התחלה

ואין להם סוף

ואולי גם אמצע אין להם.

על ענקים שכותבים יומן בסתר,

על לוחמים ללא חת המנגנים בכינור,

על דרקונים שלא יודעים לגלות את אהבתם

לנסיכות,

ועל נסיכות שמתחתנות עם נסיכים שחצנים ואגואיסטים

וממררות בבכי

בלילות.

המבוגרים היו עוזבים, אחד אחד.

הילדים היו לועגים לו.

ורק הקטנים יותר,

אלה שממילא לא הבינו

איך אגדות אמורות להשמע,

אהבו לשבת על ברכיו ולהקשיב

לקולו המתנגן, החם,

המלווה בבת צחוק ביישנית

על שפתיו.

כשאף אחד כבר לא בא יותר,

היה אורז את צרורו הדל,

אוסף לתוכו את מעט המעות

 שאנשים רחמנים נתנו לו.,

ונודד,

חפוי ראש,

לחפש את ההצלחה

שאולי תאיר לו פנים,

אולי בכפר הבא.

מעולם לא הצליח לספר סיפור, אך אני

דווקא את הסיפורים שלו

אהבתי

יותר מכולם.