צלצול שעון מעורר טורדני נדחף לעבר תודעתי הרדומה. לכל הרוחות! למי בכלל יש כח לפקוח עיניים לעוד יום ראשון סתמי ורגיל שנפתח בבחינה. ובאופן אופייני לימי החופשה נשארת רק עוד קצת במיטה, בוהה בחוסר הכרה בתקרה שמעלי. רק השבת הייתי בבית ה"ספר מדברי" שלי, העטוף כולו בירק רענן ומחוצף, שקורא תגר אל מול פני צריבת החמה הקיצית שצצה לפתע בעיצומו של חורף. ועכשיו מקיצה אל תוך יום אופייני לעונה הנושבת. גשם דקיק נושר מהעננים שממעל ומרפד את אדמת הבזלת בחורן. אט-אט מתפוגגת העצלות ומפנה מקומה לחיוניותו של יום חדש הטומן בתוכו אינספור הזדמנויות.

הדממה מפנה מקומה לקולות הבוקר, גרירת רגליים על ריצפה קרה, קליקים של התמתחות ראשונית, דלת נפערת, מים זורמים אשר ניתכים אל פני ומנקים את קורי השינה שהדביקו את עפעפי בלילה.

לאחר טיהור המים זורחות לאיטן עיני כמו שמש המגיחה מבעד עננים של בוקר. 

וכך עוד שבוע נפתח...

כבר שתיים בצהריים. זה עתה עזבתי את כיתה 321 משאירה מאחורי משגיחות חמורות סבר ונבחנים מיואשים, תוהה למה לעזאזל הן מאחלות לי הצלחה בחביבות יתרה בזמן שברכתם כבר לא תעזור, זהו כבר הגשתי את הבחינה, מרגע זה אין כבר מה להצליח!

צועדת מהר לעבר היציאה משאירה מאחורי את כל אותם סטודנטים שנהנים להתעלל בנפשם בחיפוש אחר התשובות הנכונות למבחן שהגישו רק לפני רגע קט. אויר....

ועתה לאן?

בחוץ עוטפים אותי צהריים בהירים וחמים, שלג חרמון מעטר את הרקיע וכל המרכיבים בנוף מחזירים קרניים בצבעים עזים וצלולים. הכל כ"כ ברור עד שאפשר לגעת במציאות הנרקמת מולי.

שקשוק גלגלים חוצים גשר עץ מעל להמיית מים עזה. שוב מטפסת ועולה אל הרמה המתהדרת בביצות מים וכתמי פריחה. שם אפגוש בך כפי שאנו רגילים, בין תזוזתו של כל אחד מאיתנו לעבר עתידו הבלעדי.

לרגע קט נהיה ביחד, יחד שהוא חסר כל הגדרה להיכלל בה, ביחד של יחידה עם חידה.

הכנרת אי שם באופק מאפירה את רגעי האור האחרונים של היום החולף ותם. ואני צופה בה ומבקשת כי יומי יתהדר בקורט הרפתקה, בהבזק של טרוף, ממש כפי שאני אוהבת אותו.

עוד בלילה הקודם ביקשתי מאלוהי שיביא עלי שבוע מטורף ומיוחד, שבוע עטור ימים בהם אני פוקחת עיני אל הלא נודע ועוצמת אותם לאחר שהבלתי צפוי התרחש. לקום בבוקר בלי לדעת היכן אהיה בערב ולאן אפנה למחרת. לזרום...

וכמו "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" כך גם הרפתקאות. ואני איתך בדרך אל עיר האלוהים. איך שהחיוך הנצחי נמרח על פני, איך הניצוץ הזה בוער בעיני, איך האמונה בטוב פושטת באברי, האם תבין זאת יום אחד? תבין איך אני ממציאה את חיי בכל יום מחדש?

ירושלים, והמון ממהר לביתו דוחק בנו בעוברנו ברחובותיה המאמינים. צועדים בבלי דעת אל מחוץ לשכונותיה. רודפים אחר עשן אוטובוסים, נוסעים לחזות בתעתועי עולם הבלים. אַחַר, פוסעים אבודים בשביליה, בין ריחות ילדותך, מחפשת אותך בין כל אלו, כל זאת בלית ברירה. אך אינך חבוי בין סודותיה, ברחת לך הרחק מכאן אל תוך פקעתך הסבוכה. ואני שטיילתי רבות בארצי ומכירה בה פינות חמד רבות רוצה להגיע ליום בו הרפתקאותי יביאוני לטעות בין מבוכיך הנבוכים. ללכת לאיבוד בין שיחך השורטים. להביא בך פריחה וקרני שמש וצבעים אשר זוהרים תחת יקידתה. לפקוח את עינייך לראות את העולם כפי שהוא באמת מעל לצרות יומך ולילותיך.

העיר שאתה כל כך אוהב ניצבת מעלינו וסוגרת על כוכבי המרום בבתיה. לילה, ובוקר זרח בשנית על היום הבא בשבוע. יום בלתי נודע וצוהל. יום של אביב שנדחף לכל סדק. יום של שקדיות פורחות שאף אדם לא שם ליבו אליהן חוץ ממני. יום של אורה. אנשים נעים סביבי ואתה אינך. אתה אבוד בתוך ביתך, ואני נעה כלא קיימת אך כל הזמן רואה ומאוהבת בעולם.

ואתה- חידה.... 

רחש גפרור נחבט ומוצת ללהבה, אש מלחכת נרות העומדים על קנם. בכך נסגר שבוע נוסף שהיה הזוי ונחשק. מכסה פני אל מול האור המרקד ברעד. ברוך אתה ה´ אלוקינו מלך העולם... להדליק נשמה.