סיפורנו מתחיל ביום קיצי ויפה, בחוץ השמש זרחה והאירה את הגגות. ובתוך הבית, היה חמים ונעים. מר גרנהום- שהיה מורה העיירה באותם זמנים, ישב על שולחנו ובדק מבחנים במתמטיקה של תלמידיו. "רע מאד" חשב לעצמו, "כל כך הרבה זמן אני עובר איתם על החומר... והם פשוט לא קלטו דבר!" מר גרנהום היה עצבני ועייף, נמאס לו ללמד ונמאס לו לבדוק מבחנים, הוא היה תשוש ושחוק מעבודתו. לפתע, נכנס לחדרו בנו הקטן, הבלונדיני של מר גרנהום. הילד צעד פנימה ובחשש מה שאל את אביו העסוק "אבא, למה?". מר גרנהום הניף לעברו מבט קצר וזועף וחזר לענייניו.
הילד הקטן והתמים לא נכנע וגם ביום שלמחרת שאל "למה?", אך שוב, לא נענה.
מקרה כזה חזר פעמים רבות בעיירה קטנה זו- כי בעירה זו אין תשובות והדור הצעיר, החדש, שמרשה לעצמו לשאול- זוכה למבטים זעופים ולעיתים אף להנפת יד, אך בזה מסתכם העניין.
מר גרנהום החזיר את המבחנים הבדוקים במבט אדיש. הוא לא ייחס ערך רב למבחנים הללו, ולמבחנים בכלל. אף ללימוד מר גרנהום לא ייחס משמעות כלשהי. כי מה ערך יש בלימוד שהוא מיסודו נטול ערך. ובכלל- המושג חסר ערך הוא מושג נלווה לכל מה שקורה בעירה זו, איזה ערך יש בעיירה שהיא חסרת משמעות לחלוטין עוד מעצם הווסדה?!
הזמן עבר ואיתו גם העונות, והקיץ פינה את מקומו לסתיו הנעים שהציף את כולם במצב רוח שובבי משהו. מזג האוויר גרם לחלק מן האנשים בעיירה להתנהג באופן מעט משונה... בעל הצרכנייה לדוגמא החל לייבא שרוכי נעלים בצבע כחול, ולא רק שחור כמו שנהג לעשות עד כה. בעלת המכבסה החלה תולה את הבגדים לייבוש- הפוך! פשוט כך, בלי להתבלבל. את המכנסים הייתה שמה כשפתחם פונה לקרקע ואת הגרביים כשהחור כלפי מטה. ואם זה נראה לכם מוזר חכו שתשמעו מה עשה בעל הספרייה, ומחלק הדואר, ומוכרת החלב...
אם כך בטח מבינים אתם מדוע בכניסה לבי"ס עמד השומר בצד ימין של השער ולא בצד שמאל... מעשים אלה שנראים לכאורה תמימים לחלוטין וחסרי פשר בעליל היוו בעיה חמורה לחלק רחב מאד מהציבור בעיירה לימה. והסיבה לכך פשוטה, האנשים בעיירה לא יכלו לסבול שהדברים אינם מתנהלים בסדר שהם היו רגילים אליו, הם מצידם היו רגילים שבצרכנייה ישנם שרוכים שחורים בלבד ושהבגדים במכבסה תלויים ישר והשומר!, איפה נשמע כדבר הזה שהשומר יעמוד בצד ימין של השער? אך רוב האנשים בשל אופים השקט לא עשו פרובוקציות מיותרות והניחו לדברים להתנהל בדרכם הם ידעו שכשמזג האוויר יעבור גם רוח השובבות שנכנסה באנשי העיירה תעבור, והדברים יחזרו להתנהל בסדרם הרגיל והטוב כמו שהיו רגילים עד כה.
ואכן רוב הדברים חזרו לסדרם ההתחלתי מיד עם תום הסתיו.
-אתמול כשישב אדון גרנהום הנכבד מורה העיירה וכתב מכתב רב ערך למזכיר העיירה, ישב בנו הקטן, הבלונדיני ושאל "למה?" מר גרנהום העיף בו מבט קצר, הניף את ידו בתנועת ביטול וחזר לענייניו. אך הפעם שלא כבפעמים הקודמות הבן לא הפסיק ושאל פעם נוספת את אביו בקול צפצפני מעט ותמים ביותר "אבא, אבל למה?" האב שהביט בבנו פעם נוספת החליט שהפעם זה כבר עובר כל גבול והזעיף את פניו שהתכווצו עד לגודל של זית.
הבן הביט בפרצופו של אביו מופעם מהתפעלות! הוא הלך לאמו שעמדה בסלון הבית והביטה בעניין רב בעציץ שגדל שם ושאל אותה " אמא... למה...?" אמא הביטה בבנה הקטן והתמים וחזרה להביט בעציץ שהיה כנראה מעניין יותר. הבן, שראה בשאלה זו עניין מהותי וחשוב ביותר לא הרפה ושאל את אמו פעם נוספת, והפעם הגביה קצת את קולו ואת עקביו "אמא, תסבירי לי- למה?" אמו הביטה בו פעם נוספת, ואמרה "תשאל את אבא" "אבל אבא זית" ענה לה... אמו הביטה באביו שעמד שם חסר עונים לחלוטין. היא ראתה את ראשו המכווץ בצבע כחול-ירוק הוא נראה בדיוק כמו זית, כן לא פחות ולא יותר- זית, אחד משבעת המינים." פרי משובח זה", אמרה לבעלה, ספק כדי לנחמו ספק להכעיסו... בעלה, שלא יכל אפילו לדבר הלך משם בזעף. והבן, הקטן, התמים, שאל עוד פעם, בלי להתבייש
"אמא, למה???" אמו שהייתה על סף טירוף החלה מתעופפת באוויר כמו בלון הממולא בגז הליום שכידוע, קל מהאוויר. הבן הקטן לא הרפה ויצא החוצה לחפש מענה לשאלתו רבת הערך. הוא פגש שם ברופא העיירה שהפך לחיפושית בעקבות שאלתו, הוא פגש שם גם את המוסכניק שהחל מקפץ כמו קנגרו לאחר ששמע את מוצא פיו של הילד הקטן, התמים...
לאט לאט התווספו לילד עוד ילדים שרצו לשמוע תשובה לשאלה הזו, לשאלה הקשה הזו, לשאלה המוזרה הזו, פשוט לשמוע תשובה. ילדים, קטנים, תמימים.. חכמים. הם עברו איש איש ואישה אישה, אך הם לא קיבלו מענה לתשובתם אף לא מאדם אחד, כולם ענו להם בכך שהפכו לאיזה מין משהו מוזר וחסר פשר.
אחד הילדים מהחבורה שגדלה וגדלה עם הזמן החליט שהוא ינסה לענות על השאלה, הרי מה כ"כ מסובך בשאלה שכוללת מילה אחת בת שלוש אותיות. הילד שניסה בטובו לענות על השאלה הזו נוכח לדעת שהדבר לא פשוט כמו שחשב, הוא ישב וניסה, עיין בספרים, טיפס על עצים, חקר חלזונות,כתב משוואות מתמטיות קשות ומסובכות בשביל לענות על השאלה, אך דבר לא הצליח, הילד חזר לאחר כמה ימים ומאומה בידו, כלום, נדה. אף לא רמז, פשוט חזר כלעומת שבא- עם אותה שאלה, עם אותו דיכאון ותסכול ובלי תשובה.
הילדים טיילו להם ברחובות העיירה, בית-ספר כבר לא היה, כי המורים הפכו כבר מזמן לחפצים שונים ומשונים, ובכלל הילדים בעיירה לימה טיילו רב הזמן ברחובות, וחייהם הפכו מעניינים הרבה יותר מאז שבנו של מר גרנהום העיז ושאל את השאלה, העיז וחיפש את התשובה...
אתמול כשישב אדון גרנהום הנכבד מורה העיירה וכתב מכתב רב ערך למזכיר העיירה, ישב בנו הקטן, הג´ינג´י, ושאל "למה?" מר גרנהום העיף בו מבט קצר, הניף את ידו בתנועת ביטול וחזר לענייניו. כשהילד פנה לכיוון המקרר לקחת אוכל, נזכר מר גרנהום במקרה שארע לו כשהיה ילד בעצמו, וחיוך נמתח על שפתיו, חיוך כזה גדול וכזה יפה! הבן שראה את החיוך הביט באביו פעם נוספת, ונבהל קמעה.. הוא נבהל מעצמת השמחה שפרצה לפתע אצל אביו. אך מר גרנהום בשלו, המשיך לחייך, ניגש אל הבן, הניח את ידו על כתפו ואמר לו בקול נעים, רך ועדין (דבר שלא אפיין אותו כלל וכלל..) " התשובה... התשובה לשאלתך בן יקר, נמצאת אי שם בעיירה קטנה ורחוקה, אי שם בין גופות הצימוקים והזיתים, אי שם בין בלון ההליום המרוטש לבין חיפושית זקנה, שם נמצאת התשובה לשאלתך. שאלה שאומנם מורכבת רק משלוש אותיות אך שאלה קשה היא, מבלבלת. שם נמצאת התשובה! לך, חפש אותה שם. לך, חפש אותה בעצמך. אל תטריד אחרים בה, אל תגנוב אותה, אל תשאל אותה, את השאלה. פשוט לך לשם לעירה הרחוקה, לך לשם ותמצא אותה, לבד. כך עשיתי אני, בצעירותי.... ואז, אחרי שתעבור את מסע הייסורים של מציאת התשובה המיוחלת, כל שתעשה הוא- תחכה, בן יקר שהבן שלך הקטן התמים... החכם. ישאל אותך את אותה שאלה, ואז... אוווו אז תיתן לו תשובה, תיתן לו תשובה שתמוטט את הקירות, תיתן לו תשובה שתפיל בנינים תיתן לו.. את התשובה שלך."
תגובות