הוראות:
אם אתה מדריך/ה התחל/י את הקטע וקרא את סוף2 לפני סוף1,
אם לא קרא לפי סדר הסופים ואל תבזבז זמן על ההוראות האלו...
חורבן בית שלישי:
הכל התחיל באיזה יום שישי אפרורי בשעה מוקדמת של הבקר, היינו כולנו, בנות שבט יחיעם בנווה אילן, בסניף וחיכינו שיקראו לנו אחת אחת אל החדר שבהמשך המסדרון, ויגידו לנו סופסוף באיזה שבט נדריך ועם מי.
הייתה מן דממה באוויר, כל אחת ואחת עם המחשבות שלה, ואני זוכרת שזה הזכיר לי שאת הבנים כבר חלקו אתמול בערב - הם סירבו להגיד מי עם מי.
הסתכלתי מסביבי - באופן טבעי התחלקנו לקבוצות. אני, מיכל, ישבתי עם יעל ודסי על כיסאות בפינה אחת, ליד הציור שהכנו שלושתנו בחדש ארגון שעבר. סיוון עמדה בגבה אלינו והסתכלה על אסנת במין מבט כזה, כאילו היא מנסה לחקות אפילו את דרך הישיבה שלה.
ותמר, הרחפנית של השבט, עמדה ליד החלון ובהתה דרכו בעננים.
כל השאר ישבו על הספה הירוקה שליד הקיר, ואני לא זוכרת מה הן עשו, אבל נראה לי שהתיאורים שכתבתי קדם הלמו גם אותן.
זאת הייתה התמונה הכללית, כולן שותקות ומתוחות, בקבוצות או לבד, כל אחת והמחשבות הפרטיות שלה.
סוף 1:
הדלת נפתחה ומיטל, עם חיוך על פניה, קראה לי ראשונה. כולן נעצו בי מבטים.
קמתי מסמיקה ופסעתי מהר פנימה. בדרך טסו המחשבות בראשי "מה, למה דווקא אני? זה טוב או רע, אם הייתי שניה אז בטח הייתי כמו זאת שלפני, לטוב או לרע..."
החיוך של מיטל ירד מפניה כשנכנסנו לחדר.
"שבי" אמר לי עודד בפנים רציניות. התיישבתי בולעת את רוקי וחיכיתי.
"השנה לא תכנסי להדרכה, מיכל. אני נורא מצטערת, ואני יודעת שהיית יכולה לתרום הרבה - פשוט אין מקום יותר!" אמרה מיטל וראו עליה שהיא מצטערת באמת.
"אה, טוב," פלטתי אחרי כמה שניות שנדמו כנצח.
"את בטוחה שאת בסדר?" שאלה מיטל ועודד שמהתחלה לא הסתכל לי בעיניים עשה תנועות עצבניות עם רגליו.
"כן, כן," כבר התעשתי למרות שהעצב עדיין היה גדול מנשוא. "אני אהיה בסדר," הוספתי, מודעת ללחיי הבוערות באדום.
"טוב," אמר עודד והרים את מבטו. "תנסי לקחת את זה בקלות".
יצאתי דרך הדלת האחורית והגעתי הביתה כאילו תוך שניות. הייתי כאילו בתוך חלום, והמחשבות התרוצצו במוחי. "למה? למה אותי לא קיבלו? הרי אני די אחראית יחסית לשאר, וכבר החלפתי מדריכות אחרות הרבה פעמים, ובכלל אז את מי כן יכניסו? את אסנת?"- ועוד מחשבות מן הסוג הזה חשבתי אז.
דמעות עלו בעיני והדם געש בעורקי כשחשבתי על אי הצדק שנעשה לי. הייתי כל כך עצבנית עד שאם עודד היה עובר שם במקרה אינני יודעת אם לא הייתי משיבה לו כגמולו...
הגעתי הביתה, אמא ראתה את פני ואפילו לא שאלה אם הכניסו אותי או לא.
"ההפסד כולו שלהם מתוקה" היא אמרה והכריחה אותי לאכול ולשתות. אמא גמרה את העבודות לבדה וניסתה להסיח את דעתי, כך שכשהלכתי לתפילה הסניפית של ערב שבת (מוקדם מן הרגיל, כדי לברר מי נכנסה ומי לא) מצב רוחי היה כבר הרבה יותר טוב. "הסניף הוא לא החיים שלי," חשבתי. "ובאמת, כמו שאמא שלי אמרה - ההפסד הוא שלהם."
שלא תבינו לא נכון, נורא רציתי לתרום, אבל אם לא צריכים אותי - אני לא צריכה אותם.
הגעתי לסניף עדיין מהורהרת, כשסיוון ואסנת ניגשו אלי.
"את יודעת נכון? זה בטח מממש מבאס," אמרה אסנת בהשתתפות שלשם שינוי נראתה כנה.
"כן, אני במקומך הייתי ממש מתעצבנת עליהן!" הוסיפה סיוון שאותה דווקא די חיבבתי, כי אני חושבת שהיא חיקתה את אסנת לא בגלל שהיא הייתה מרושעת או משהו - היא סתם ניסתה להרגיש כאילו היא טובה במשהו גם.
אבל בחזרה לנושא.
"כן, אני במקומך הייתי ממש מתעצבנת עליהן!" הוסיפה אסנת.
"מה, מה, על מה כל ההתרגשות?" שאלתי, ולא ידעתי מה הולך לנחות עלי...
"מה את לא יודעת?" שאלה אסנת הישנה והמוכרת והגם קצת מעצבנת.
"לא," עניתי בעוקצנות, "אם הייתי יודעת נראה לך שהייתי שואלת?"
ראו על אסנת שהיא ממש נהנת מהרגע אבל סיוון הצטערה בשבילי ולשם שינוי היא קטעה את אסנת ואמרה: "מיכל, דסי ויעל נכנסו להדרכה"
-"לא נכון!" אמרתי.
-"כן!" השתלטה אסנת חזרה על השיחה ממורמרת קצת מכך שלא היא אמרה לי. "דסי עם איציק מדריכים את מעלות, ויעל עם דוד את השבט החדש."
התחלה של הבנה כלשהי של הצרה שניחתה עלי התגבשה במוחי, אבל בכל זאת נשארתי נאמנה לחברות שלי.
"אה," גמגמתי. "אני ממש שמחה בשבילם!"
"כן, טוב," ענתה אסנת כשראתה שעוד בנות מגיעות.
"ביי, נתראה," הן אמרו לי, והלכו להמשיך להפיץ את הבשורה...
איכשהו הגעתי למקום שלי, קצת לפני המחיצה, ליד יעל ודסי שעוד לא הגיעו. בינתיים בראשי כבר התחלתי להבין את המצב החדש ואת הקרע שאפשרי שיתרחש ביני לבין יעל ודסי. אבל אז עוד הרגעתי את עצמי. חשבתי לעצמי: "אנחנו חברות טובות מדי, ומכיוון שאנחנו רוצות, ההדרכה שלהן לא תפריד בנינו."
אני מניחה שהייתי תמימה.
הן הגיעו באיחור. יעל התחילה לדבר אך אז ראתה את המבט על פני, ומרוב תדהמה כשקלטה שלא נכנסתי, נאלמו מפיה המילים לכמה רגעים. אבל לרוע מזלי לדסי הסתבך משהו בשמלה ועוד לפני שהספקתי להגיד לה משהו היא התחילה לדבר:
"הי, מיכל, תקשיבי, זה גדול! כבר דיברתי עם איציק," אמרה מעווה את פניה במאמץ להיפטר מן המטרד ולצערי היא לא שמה לב ליעל שניסתה לרמוז לה להפסיק. "אנחנו ביחד על מעלות, הוא נורא שמח שאני כן תכננתי פעולת פתיחה, כי לו לא היה כלום. בסוף הוספנו קומזיץ, זהו!" אמרה ושלפה סופסוף סלוטייפ חום משמלת השבת הכחולה שלה, "נו, עם מי את?" שאלה והרימה את עיניה.
באותו הרגע כל ההתמרמרות שהייתה לי בפנים נשפכה החוצה.
"הם לא הכניסו אותי! ואת תמר הרחפנית הזאת כן!" הלכתי והתחממתי. "על עצמה היא לא מסוגלת לשמור, רק בגלל שהיא הבת של הרב אז עודד עושה לה פרוטקציות!"
"הי, מה פתאום," אמרה יעל.
"את נסחפת," המשיכה דסי. "הרי גם אותנו הכניסו!"
"רגע, אתן גם חושבות שהיא תהיה מדריכה טובה יותר?" כבר ממש התעצבנתי.
ראו שממש לא נעים להן, אך אז לא שמתי לב.
"ממש לא, היא לא אחראית בגרוש," אמרה יעל.
"זהו, קחי את זה בקלות," המשיכה דסי בהקלה.
"לכן קל לדבר, אתן אתה," אמרתי והנהנתי בראשי לתמר שישבה משמאל.
"מה פתאום," נעלבה יעל. "את יודעת שלא!"
"כן, אנחנו בצד שלך," אמרה דסי.
"נכון," תפסתי את עצמי במאמץ. "אתן לא סנוביות כמוה, וגם ממילא לא הייתי רוצה להיות מדריכה."
"כן," אמרה יעל. "זה לא נורא..."
אחר כך השתררה לכמה רגעים שתיקה לא נעימה, ולמזלי אז התחילה התפילה, כי באמת כבר לא ידעתי מה להגיד.
ביום שלישי שאחר כך לא ידעתי מה לעשות. בדרך כלל בשעות האלו הייתי עושה עם דסי ויעל שיעורים אצל דסי, אבל שתיהן עשו באותו הזמן את פעולות הפתיחה שלהן, וקבעתי איתן בשבע, אז סתם הסתובבתי לי בגן שעשועים שהיה במרחק הליכה קצר מן הבית של דסי, וחשבתי על הפעולה שאני תכננתי לעשות אם אני אכנס. הזמן עבר, הלכתי על הדשא וישבתי על הספסלים, וכבר היה קצת לפני שבע בערב, אז התחלתי לחצות את הגן כדי לא לאחר. ואז באה מולי סיוון.
שאלתי אותה מה נשמע והכל ואם היא מצטערת שהיא לא נכנסה, ומובן שעניתי לה שגם אני לא.
אחרי כמה דק´ שמתי לב שהשעה כבר כמעט שבע.
"להתראות," אמרתי לה.
"ביי," ענתה. "לאן את הולכת עכשיו?" הוסיפה בזהירות.
"לדסי, אני עושה איתה שיעורים כל יום שלישי," עניתי.
"את יודעת, אני חושבת שהיא עושה שם ארוחה..." היא אמרה בגמגום.
"מה, כן? כנראה שכחו להודיע לי!" אמרתי נדהמת.
"אה, אני לא בטוחה שזה לשבט, אה, אולי רק לחלק, חכי רגע אני אברר לך!" המשיכה סיוון.
באמת כבר איחרתי, "טוב בסדר, מה יש לי להפסיד, אני מחכה ממול, מעבר לכביש..." אמרתי. "תצעקי לי, ביי."
"להתראות," ענתה. היא נראתה כאילו הוקל לה וחייגה מספר בנייד. "כנראה לאסנת" חשבתי.
עברתי את הכביש, וחיכיתי קצת אבל אז חשבתי, "טוב נו מה כבר יכול לקרות? הרי אני באה לשם תמיד!" הייתי בטוחה שהן לא הצליחו להשיג אותי או שמשהו כזה קרה...
התחלתי ללכת, וכבר הייתי די רחוקה כששמעתי את סיוון צועקת לי משהו, בדיוק עבר שם טרקטור ולא שמעתי כלום אז צעקתי - "אני לא שומעת" אבל גם היא לא שמעה. היא סימנה לי משהו עם הידיים וכבר לא היה לי כוח לכל זה אז סימנתי לה להתראות והמשכתי ללכת.
חבל שלא היה לי יותר שכל.
אחיה הקטן של דסי פתח לי את הדלת. ילד חמוד, הוא היה אז בן 6 או 7.
"הי, מיכלי!" הוא צעק בהבעת תקווה. "הבאת לי סוכרייה?"
"לא, שכחתי," הודיתי. "אבל בפעם הבא!"
"טוב," אמר מאוכזב. "דסי שם."
נכנסתי לסלון, ואת הרגע הזה אני לא אשכח. כל הצוות הדרכה של סניף בני עקיבא בנווה אילן, יותר מעשרה בנים ובנות כאחד (כולל הקומונרית), נעצו בי את מבטם העוין, ורק אז קלטתי שכולם שם היו מהצוות הדרכה.
השקט דקר אותי וכל מה שיכולתי לומר היה "היי?" מהוסס...
דסי תפסה את ידי ולקחה אותי אל המטבח, שאף אחד לא יישמע. מאחורינו הסלון געש.
"השתגעת??" שאלה אותי כאילו הכל היה אשמתי. "למה באת?"
"מה, הרי אנחנו תמיד עושות שיעורים בשעה הזאת!" התחלתי. "וגם.."
"אבל את לא מבינה... זה ארוחה רק של הצוות הדרכה – לא לסתם חבריא ב´!" אמרה.
-"אבל, אבל, מה? למה??, גמגמתי עד שקלטתי משהו, "סתם" חבריא ב´? עכשיו זה סתם??" כבר כמעט צעקתי.
-"זה היה בטעות, לא התכוונתי..." היא התחילה.
-"איזה שטויות של סנובים" צעקתי.
היא צעקה שזה כמו ישיבת הדרכה ועוד כל מיני דברים. לא נשארתי חייבת, אבל זה היה הבית שלה...
יצאתי משם במהירות. ואיש לא ניסה לעצור אותי...
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים,
ואנחנו לא למדנו את הלקח.
סוף 2:
הדלת נפתחה, ומיטל עם חיוך על פניה קראה לי ראשונה. כולן נעצו בי מבטים.
קמתי מסמיקה ופסעתי מהר פנימה. בדרך טסו המחשבות בראשי "מה, למה דווקא אני? זה טוב או רע, אם הייתי שניה אז בטח הייתי כמו זאת שלפני, לטוב או לרע..."
"מה הפנים המתוחות האלו?" שאל עודד המדריך שלנו. הוא ומיטל עמדו לגמור איתנו שנה וחצי של פעילות, "במתח אה??" הוא המשיך להסתלבט.
"טוב, קצת, אתה יודע..." אמרתי פורמת את קצה החולצה בעצבנות.
"נו די," התעצבנה מיטל. "אמרת משהו אז תעמוד בו!"
"בסדר," אמר עודד נזוף. "או קיי מיטל, את תכנסי לשבט ניצנים, אלו שעולים למעלות, ותהיי עם איציק."
"מה??" חשבתי "איציק??"
הייתי בשוק! הוא הבנאדם האחרון שמתאים להדריך איתי! הוא כ"כ חסר אחריות, ובכלל לא מתאים לגישה שלי...
כנראה שמיטל ראתה את המבט על הפנים שלי כי מיד היא אמרה:,
"נכון הוא קצת חסר אחריות, אבל הוא באמת אדם טוב, ואת תאזני אותו בקטע של האחריות..."
"כן," אמרתי מתחילה להתרגש. "טוב יופי."
"טוב," המשיך עודד נהנה מהסמכות. "אז את מתחילה ביום שלישי הזה - תתאמי עם איציק..."
"בסדר," אמרתי כבר די מאופסת חזרה על עצמי. "אני אדבר איתו מיד."
"טוב מיכל," אמרה מיטל והובילה אותי לדלת האחורית. "רק תצאי דרך כאן..."
יצאתי דרך הדלת האחורית והתחלתי לפנטז על פעולת הפתיחה, אולי להוסיף קומזיץ בסוף כי בכל זאת הם כבר גדולים (מעלות). הבנים קצת מופרעים (אז עוד לא ידעתי כמה), אבל חלק מהבנות אני כבר מכירה... וכל מיני מחשבות מאושרות מן הסוג הזה. הגעתי הביתה ומיד התקשרתי לאיציק, שכמו שחשדתי לא הייתה לו שום תוכנית לפעולת פתיחה, וכמובן שהוא התלהב מן החלומות הוורודים שלי.
טוב, עזרתי בבית לאמא שלי לגמור את כל העבודות. הזמן טס ולא חשדתי בכלום...
קצת לפני קבלת שבת יצאתי לתפילה הסניפית, מיהרתי נורא כי מרוב שהייתי באופוריה (מן תחושת אי מציאות, כאילו נמצאים בחלום) לא שמתי לב איך הזמן רץ. פתחתי את הדלת ונדחקתי למקום שלי, קצת לפני המחיצה – ליד יעל ודסי, "וואוו", לחשתי. "לא שמתי לב איך הזמן רץ!"
בגלל שמשהו הסתבך לי בשמלה השחורה היפה של שבת- לא הסתכלתי להן על הפנים, וחבל, כי אז אולי הייתי מנחשת לבד...
"אני במעלות עם איציק," קראתי בהתלהבות. "יהיה ענק, כבר תיכננו הכל!"
"נו", שחררתי סוף סוף את המטרד והרמתי את מבטי, "לאן הכניסו אתכן??"
שתיהן היו קצת אדומות, דבר יוצא דופן אצלן. "אותנו לא הכניסו להדרכה, מיטל הזאת.." אמרה דסי.
"אה, לא נורא," אמרתי ורציתי להוסיף שהן לא מפסידות כלום, אך לאחר שפרטתי את כל התכנונים שלי זה היה קצת לא במקום...
"כן, כאילו שהיינו רוצות לבזבז על זה את הזמן," הוסיפה יעל. "עודד הזה, ממש חסר טקט"
לא רציתי להרחיב בנושא אז ניסיתי סתם להחליף את נושא השיחה. סתם דיברתי איתן על הטיול השנתי,
אבל זה לא עזר. הן חזרו לנושא.
"למה לא בחרו אותנו ואת אפרת כן?" שאלה יעל.
"כי היא הולכת עם חצאיות שמטאטאות את הרצפה – והיא הבת של הרב..." ענתה לה דסי.
שמחתי שהן לא שאלו למה אני כן, אבל בכל זאת לא היה לי נעים והייתי חייבת להגיד משהו.
"טוב, אתן יודעות קיבלו גם את סיוון, והיא לא בדיוק "הדוסית" (את סיוון עוד הספקתי לראות- היא נכנסה אחרי)."
"טוב, זה בגלל שהיא מתחנפת לאסנת ועודד תמיד עושה לה פרוטקציות. ובכלל למה את מגנה עליה?
את חושבת שהיא תהיה מדריכה טובה יותר?" שאלה דסי והיא ויעל נעצו בי מבטים זועמים.
"מה פתאום! עניתי, מכחישה. "היא לא אחראית בגרוש!"
הן היו מרוצות אבל הייתי חייבת להוסיף:
"עזבו קחו את זה בקלות..."
"לך קל לדבר," אמרה יעל זועמת. "את איתן!"
"את יודעת שלא!" נעלבתי.
"טוב נכון, את לא סנובית כמוהן," אמרה דסי והעוותה את הפנים לכיוונן של הכללי של אסנת וסיוון.
אחר כך השתררה לכמה רגעים שתיקה לא נעימה, ולמזלי אז התחילה התפילה, כי באמת לא ידעתי מה לעשות.
קיוויתי אז שעם הזמן זה יעבור להן.
שבוע עבר, היה לי פחות זמן להתראות איתן כי אני ואיציק עשינו את פעולת הפתיחה (שעברה די טוב).
אבל עדיין אני חושבת שעשיתי איתן שיעורים והכל כאילו הכל כרגיל.
לא דיברנו על זה מאז, אבל נדמה היה לי שהן קצת נרגעו.
ביום שלישי, שבוע אחר כך, עשיתי פעולה לבד. לאיציק היה תור למרפאת שיניים שהוא לא יכול היה לדחות. היה מעייף נורא. הבנות דווקא די השתתפו, אבל הבנים עוד ניסו לבחון את הגבולות שלי וזה היה מתיש.
אחרי שכולם הלכו נכנסתי לחדר הדרכה לשתות קצת מים.
סיוון הייתה שם, קוראת איזה חוברת הדרכה. האמת שאני די מחבבת אותה למרות שהיא כזאתי חסרת חוט שדרה, אני חושבת שהיא מתחנפת כל כך לאסנת סתם כי היא מנסה להיות טובה, מוזר שקיבלו אותה ולא את אסנת...
אבל זה לא הנושא שלנו.
ניגשתי אליה ושאלתי מה נשמע ואם היא צריכה עזרה. טוב,דיברנו קצת ואז כשבאתי לצאת היא פתאום שאלה, ובמבט לאחור אני נזכרת שהיה לה מן מבט זהיר בעיניים, כאילו שהיא מנסה להגיד משהו אבל נזהרת לא לפגוע, "לאן את הולכת עכשיו?"
"לדסי - אני עושה אתה שיעורים כל יום שלישי" עניתי,
"את יודעת שהיא עושה שם ארוחה לשבט..." היא אמרה בגמגום.
"מה, כן? כנראה שכחו להודיע לי!" אמרתי נדהמת.
"אה, אני לא בטוחה שזה לכל השבט. אה, אולי רק לחלק, חכי רגע אני אשאל מישהי!" המשיכה סיוון.
הייתי כבר עם היד על הדלת, "טוב בסדר, מה יש לי להפסיד, אני מחכה בחוץ..." אמרתי. "תצעקי לי, ביי."
"להתראות," ענתה. היא נראתה כאילו הוקל לה ויצאה מהר בדלת אל הסניף לחפש מישהי. יצאתי דרך הדלת האחורית החוצה אל הדשא, וחיכיתי קצת אבל אז חשבתי, "טוב נו מה כבר יכול לקרות? הרי אני באה לשם תמיד!" הייתי בטוחה שהן לא הצליחו להשיג אותי או שמשהו כזה קרה...
התחלתי ללכת, חושבת על הפעולה שעשיתי. כבר הייתי די רחוקה כששמעתי את סיוון צועקת לי משהו, בדיוק עבר שם טרקטור ולא שמעתי כלום אז צעקתי - "אני לא שומעת!" אבל גם היא לא שמעה, היא סימנה לי משהו עם הידיים וכבר לא היה לי כוח לכל זה אז סימנתי לה להתראות והמשכתי ללכת.
חבל שלא היה לי יותר שכל.
הגעתי לדסי. אחיה הקטן פתח לי וצעק, "הי, דסי, עוד אחת באה!"
נכנסתי לסלון ואת הרגע הזה אני לא אשכח. יותר מעשרה משבט יחיעם, כל החבר´ה, בנים ובנות כאחד, נעצו בי את מבטם העוין, ורק אז קלטתי שאיש מהם לא היה מדריך או מדריכה.
השקט דקר אותי וכל מה שיכולתי לומר היה "היי?" מהוסס...
דסי תפסה את ידי ולקחה אותי אל המטבח - שאף אחד לא יישמע. מאחורינו הסלון געש.
"השתגעת??" שאלה אותי כאילו הכל היה אשמתי.
"מה, הרי אנחנו תמיד עושות שיעורים בשעה הזאת!" התחלתי. "וגם.."
"אבל את לא מבינה... זה ארוחה רק של השבט – לא של מדריכים!" אמרה.
"אבל, אבל, מה? למה??"
"זה כי אתם עושים ישיבות, ופעילויות, ומתנשאים עלינו!" היא כבר כמעט צעקה.
"אני לא אוכל כלום - אם חסר אוכל," עניתי, עוד לא מעכלת...
היא צעקה כל מיני דברים.
יצאתי משם במהירות, ואיש לא ניסה לעצור אותי...
על קמצא ובר קמצא וחרבה ירושלים,
ואנחנו לא למדנו את הלקח.
תגובות