(הקטעים בהטייה נכתבו בזמן הצבא. הארועים מבוססים על אמת השמות לא. חלק מהקטעים פורסמו בנפרד בעבר)
אקספוזיציה
כלב
יומיים לפני הגיוס. לא מסוגל להיות בחברת בני אדם. זה קורה לי לפעמים. לא ממש דיכאון. יותר התכנסות בעצמי.עולה על רכבת ונוסע כמה שיותר רחוק. בצהריים אפשר להיות בקרון שלם לבד. מאוד נעים שם והחלונות רחבים. משהו בנופים החולפים מאוד מרגיע. בחיפה יש תחנה ממש על החוף. אני מתחיל ללכת לאורכו, יחף. ככל שאני מתקדם כמות האנשים מתדלדלת וזה טוב. כלב אחד רץ לכיווני. בדרך כלל אני די אדיש לחיות, במיוחד כלבים. הם גם לא מחבבים אותי במיוחד. אני מרים מקל ומשליך למרחק מאחורי, בתקווה שהוא יעזוב אותי. הוא מתלהב ורץ. אני ממשיך ללכת. הכלב חוזר ומניח לידי את המקל. אני מנסה להרים אותו. אבל הכלב מזנק וחוטף לפני. כך נוצר לו מין משחק. אני זורק את המקל. הוא מחזיר אותו ומניח לידנו. ואז אני צריך לחטוף אותו ולזרוק. וכן הלאה. אנחנו כבר בחלק נטוש של החוף. החולות כאן בצבעים מרהיבים של סגול וירוק. זה מלהיב אותי. עד שאני מבין שזה שפכים של מפעל. לכן נטוש. כבר עברו כמה שעות ככה. עם הכלב. פתאום אני רואה גוף כחול שרוע על החוף. אני מתקרב. זה דולפין. מת. פעם ראשונה שאני רואה דולפין מקרוב והוא מת. החיוך הדבילי רק עושה את זה גרוע יותר. אני עומד שם איזה עשר דקות. קשה לתאר כמה זה מראה נורא. הכלב נשאר בסביבה. די ברור שזה לא מעניין אותו במיוחד. הוא מגיש לי סנדל בלוי. שאני אחטוף לו. שנשחק. ופתאום אני לא רוצה להיות שם. לא בחוף. לא עם הכלב. אני מתחיל לחזור לכיוון הכביש. הכלב האידיוט ממשיך לעקוב אחרי. אני מנסה לסמן לו שהוא ילך. זה לא עובד. הוא חוצה איתי את הכביש לתחנת דלק. אני מתכוון לחזור בטרמפים. אבל מי יעצר לי עם כלב? אני זורק לו מקל. לפני שהוא מספיק לחזור חציתי את הכביש. זה עובד. הוא נתקע שם. מכונית עוצרת אני עולה. תשוש מההליכה הארוכה מנסה להירדם. אבל כל הזמן אני חושב על הכלב המפגר. עומד שם בתחנת דלק. לבד. מסכן. נטוש. אני רוצה להקיא.
בקו"ם
תחילת ניסן. מאוד חם. חבורה עליזה של נערים. אחד אפילו לבש חולצת הוואי. כמעט כולם איחרו בהגזמה. גם אני לא עשיתי מזה עניין. לא הסכמתי שיסיעו אותי לשם. לא רציתי סצנת חיבוקים ופרידה. נסעתי בטרמפים. למרות זאת לא אחרתי במיוחד. דווקא רציתי. כמובן גם אני התנהגתי בעליצות יתרה. בחודש האחרון עניתי לכל מי ששאל שאני הולך לנסות להנות מכל רגע. מחלקים אותנו לקבוצות רנדומליות. מנסים ללמד אותנו אולי מה זה צבא. לפחות ככה זה ניראה בקבוצות האחרות. ה"מפקד" שלנו משום מה לא בעניין. מובלים על ידו בעצלתיים ממקום למקום. הוא לא מפגין הרבה יחס. בעיקר מבקש שנעזוב אותו בשקט. חבר שלו נרצח היום בחדירת מחבלים לפלס גולני.
העליזות נמשכת עד סוף היום הארוך. אבל מבפנים משהו השתנה. הריאליה הצבאית של המוות הכתה לנו בפנים. על היום הראשון.
טירונות
המפקד איתן
שבוע שני של טירונות. חמש דקות הפסקה. בין מטלה חסרת משמעות אחת לשניה. זה ים של זמן. באמת. אני ונועם בפינת עישון.יש שם סוג של מפלט מהצבא. לרגע אחד אתה חופשי. דקה יושבים ושותקים. נועם מציע לי שכטה.הוא יודע שאני לא מעשן. אני מחזיק את הסגריה ביד. תגיד, מתחיל נועם, מה דעתך על המפקד איתן? יש לנו שלושה מפקדים. תוך כמה ימים כבר ברור שאיתן הוא הדומיננטי. יש בו משהו שמשדר מושלמות. ולמרות שהוא לא רוצה, איתן לא מסוגל להפסיק לחייך. מהרגע הראשון הערצתי אותו.ככה בדיוק דמינתי שמפקד בצה"ל צריך להראות. אני מספר את זה לנועם. חוץ-מזה... אני מוסיף, הוא עושה רושם של בנאדם שהיתי רוצה להיות גם חבר שלו... נועם חשב בדיוק אותו דבר.
ניצחון
שדאות. חום לא נורמלי. 24 שעות על מדים. אין כמעט מנוחה. לפני שיצאנו המפקד איתן ניסה להסביר את החשיבות:
תאמינו לי, זה משהו שתזכרו כל החיים. אנחנו מאמינים. חוץ-מזה, נעבוד השבוע בעיקר במבנה של כיתות, ואני בטוח שכיתה ג´ תהיה הכי טובה. בסוף השבוע היה בוחן. באמת כיתה ג´ לקחה. אני לא מופתע בכלל, הוא אמר, באמת אנחנו הכי טובים...לא היה קל.הוא העביד אותנו קשה.כל יום נוהל קרב. זה אומר שטובלים את הפנים בבוץ וממלאים את האפוד בקוצים. איתן המורעל לא נותן לחפף. הוא לוקח את זה בשיא הרצינות. כל השבוע כאילו אנחנו בקרב. כל היום בתנועה. תמיד בהליכה שפופה. תמיד בשקט. פתאום הוא צועק: נתקלנו מלפנים!! בהתחלה החבר´ה לא מבינים. המפקד איתן כבר משתטח ומשיב באש מתודית. כל הכיתה, באיחור משיבה גם. אשאשאשאשאש!! איגוף. דילוגים. הסתערות. ברחנים. אף-אחד לא עומד בקצב. אף אחד לא בטוח מה מתרחש. בסוף הוא חוזר ומסביר: היו חמש מלוכלכים, הכיתה הורידה שלוש, 2 ברחו אבל זה בסדר, אני הורדתי אותם. כולם מהנהנים. קרב דמיוני או לא, ברור שהקרדיט מגיע לו. זה לא מפתיע בכלל. באמת הוא הכי טוב.
עייפות
שטח. טירונים שחוקים. מתאדים בחום יולי. אין צל ברדיוס של קילומטרים. והמפקד איתן הולך והולך וגורר את כולנו איתו. בבוץ בחום בעבודת פרך. חופרים עמדות ירי. המפקדים האחרים תפסו זולה באיזה פינה. רק איתן
מדלג בין החיילים. נותן טיפ לאחד, ביקורת לשני, לא נח לרגע. הוא מגיע אלי מביט מחווה דעתו. נכנס פנימה לבדוק אם אפשר לשכב בפנים בנוחות. ואז אני תופס אותו. ברגע אחד שוכח איפה הוא נמצא. מה התפקיד שלו. אם מי הוא מדבר. נשען אחורה ופולט וואלה כבר שבועיים לא ישנתי שנייה. ופתאום אני קולט. הנה הוא שוכב שם בשוחה שלי. לא מפקד נערץ. רק בנאדם. נורמלי. שקשה לו לרגע. רגע שבו אין אידאלים. אין נצחון. אין כלום. רק בן אדם עייף. שמת לישון.מהרגע הזה הוא מפסיק להיות המפקד בתודעה שלי. מעכשיו הוא רק איתן.
אימון-מתקדם
שביזות
בסוף הטירונות איתן עזב לטובת קורס קצינים. גם המורל במחלקה. מנותקים מהעולם במרומי הגולן היה קל לומר אם איתן היה כאן אז לא היינו שבוזים. אבל כולם ידעו שזה לא העניין. זה היה פשוט שחיקה. מלעשות כלום. מלעשות את זה כל הזמן. מהתחושה שזה גם ככה לא משנה. שאין לנו מצב להשפיע. שאי אפשר להשפיע על המצב.
כשתגיעו לרמאללה
פעם היו מלחמות. היום יש סכסוך. פעם היו דם. אש. תמרות עשן. היום המציאות בשטחים סוריאליסטית. מסתובבים בכפרים. בין ילדים. מחפשים רוצחים. דופקים על הדלת. מנהלים שיחה מנומסת. מוציאים מחבל כפות. אם זה לא היה עצוב היה מצחיק. כדי שדברים לא יהפכו לבדיחה ממציאים מיתוסים. הופכים את השטחים למלחמה בסדר גודל מוגזם. פעם זה היה לבנון. היום בגדוד שלי, זה רמאללה. כשתגיעו לרמאללה תבינו כמה זה חשוב. ברמאללה כל תנועה לא נכונה תעלה לכם ביוקר. מכל חלון נשקפת סכנה. לכן תיקחו אותנו , שועלי קרבות וותיקים, בשיא הרצינות. לוקח לך זמן להבין שהמפקדים שלך בעצם לא הספיקו להגיע לרמאללה. שהקרבות הכי אימתניים שניהלו היו נגד דמיות-קרטון בקורס מכי"ם. ובכל זאת רמאללה נשארת רמאללה. המיתוס נישאר מיתוס. רחוק מהחיים. מפוצץ באפקטים.
אצבעות
נגדי חולפות המוני אצבעות-/ כמו גם שלי-/ כל אחת כחוד זרבובית,/ משפך לעצבים ורגש,/ הכל לכדי לחיצת הדק-/ כזו עצמת הרס- מהיכן/ יישאבו תעצומות הנפש/ שיידרשו לתת לה דרור?/ ובסערת נפשם רעד פרקיהם/ בדחסם עבים רחשי זעם/ מכת ברק כחרב מושחזת /תכה באדמה הספוגה/ וכגוף חם, מדמם, נדהם/ עיניה ועיני שואלות-למה?/ אצבעות מנסות להרפות מאחיזתם /כנסות לחבוק את שלא ישוב /מתרפקות על מגע ברזל /צופות גם מן-הצד, שואלות /מניין האדישות?
קורא את המילים האלה עכשיו, חודשים אחרי. אני מצטמרר. אני זוכר את הגועל. את חוסר השייכות. עומד ב ש.ג. ולא מבין למה אני שם. שומע את הרדיו במניין הנספים. החודשי. השבועי. היומי. פיגוע. תאונת דרכים. רצח במועדון-לילה. פליטת-כדור. ההבנה שבהיסח-דעת גם אני פתחתי נצרה. שבשגרה הצבאית כלי-המוות הזה בלתי-נפרד ממה שאתה. זה אני. חלק מזה. האצבעות שלי קרובות מידי להדק. זה מה שיקרה אם נסתובב כל היום אם רובים לא? מישהו בסוף יאבד שליטה. מישהו בסוף יחטוף כדור. מי שנילחם תמיד יפסיד. לא רוצה חלק בזה. לא באידיאלים. לא במקצועיות. לא בגאווה. כלום.
והזמן גילה שאין לאן לברוח.
סרט רץ
כבישים. נופים חולפים. לצלילי "סרט רץ" של אהוד בנאי מתגלגלים לעוד תחנה במסלול של שלוש שנים. "הכל פתוח" הוא שר, "נדהר למערב הפרוע" ו "אנחנו חוצים את המדבר". וכשהוא אומר "ברדיו מנגן ג´וני גיטר" אני תוהה אם אי פעם תיגמר שרשרת התרבות-, אהוד כותב שהוא שומע ג´וני, אני כותב שאני שומע אהוד. ג´וני, אהוד , אני, מחר העולם. מסלול הצבא גורם לגיאוגרפיה להיות חסרת משמעות. הבוקר אני בצפון הגולן, עד הערב אגיע למדבריות אילת, וביניהם- כמה מאות ק"מ של אספלט, נופי ים מדבר עיר ויער יתגלגלו בחלון האוטובוס, באוזננו יתנגנו לפחות 3 תקליטים, ועל המסך ירצדו כשניים וחצי סרטי-בורקס. ואני נהנה מהצלילים ומהמראות ובעיקר מכמה שעות לעצמי. נעים לדעת שבין כל שני נקודות בארצנו מפרידים רק כמה שעות של אינטרוספקטיביות. אהוד עובר לטונים יותר רציניים ב "השביל הזה" ומיד הרצינות מזכירה כל מה שמתרחש מעבר לכלוב הזכוכית של האוטובוס ולחממת הבד הירוק של צה"ל. אין כתיבה אינטרוספקטיבית, אין אהוד בנאי ואין נופים מתגלגלים, והדבר הכי קרוב למציאות זה אולי סרטי הבורקס.פעם הייתי בנאדם שמתנתק מהמציאות על ידי חוסר מעש חודשים שהייתי שרוע במיטה אם אוזניות. עכשיו זו התנועה המתמדת שסוגרת אותי בבועה. אבל הבועה אינה הרמטית. כמו דרך וורידים הדם הנגוע מתפשט עד לנקודות המרוחקות ביותר ואין מי שלא נפגע מהזיהום. "אחרי מותנו בבית העלמין בחולון" המוות כבר אינו הבעיה. אנחנו לא מרחמים על המתים אלה על עצמנו- אנו הסובלים, אנו שנותרנו לבד. ועכשיו אחרי 3 שנים של מוות אנו חברה שלמה של בודדים שלא מסוגלים לצאת מהבית. הפחד ממוות הוא בעצם פחד מבדידות. שכשנמות נחדל מלהתקיים. האם נוכל לתאר את החיים ללא חיים?. אולי אם נבין את המוות נפחד ממנו פחות ואולי גם מהחיים נפחד פחות. במוות אין חוקים גבולות חומר. מה קיים מלבד החומר? גם הזמן איננו כיוון שללא חומר ומרחב אין לו כיצד להתבטא. רק המחשבה נותרה. אך בלא זמן חומר מרחב על מה נותר לחשוב? על עצמי על רצוני. לשרוד להתרבות לאהוב להיות נאהב. אולי רצון אין-סופי יבטל את המודעות ואולי להפך אולי נרצה לחדול מלהתקיים. האם זה הבדידות? האם המוות הוא בדידות אין-סופית? אם מוות זה בדידות האם זה יכאב?
וזהו. נגמר התקליט, נגמרה הנסיעה, נגמר לי הכוח לכתוב.
זה היה יום עליז במיוחד. סיימנו אימון ועלינו לקו. ונסיעה ארוכה היא תמיד תענוג בצבא. שניים ערקו באותו יום. דווקא חבר´ה רציניים. לא קשה להבין אותם. הלכנו לקראת הדבר האמיתי. אנשים נהרגים שם. זה לא מה שעבר לי בראש באותו יום. לפחות לא במודע. הייתה התרגשות באוויר. סוף-סוף נעשה משהו רציני. לא נבזבז את הזמן. גם יתייחסו אלינו בכבוד. כראוי ללוחמים. כתבתי בלי לחשוב. בזרימה. חשבתי שזה יהיה משהו על הנופים החולפים. בסוף זה יצא על מוות.
אין לאן לברוח.
כתיבה בקו
על הקו כמעט אין מה לומר. זה שגרה. כל יום אותו דבר. העולם מתחלק ליחידות של ארבע שעות. לא הייתי עצמי שם. רק צל חיוור שעולה ויורד לשמירות. אבל פה ושם הייתי חייב לתת לעצמי ביטוי.
ארבע ארבע
ימים עוברים. זמן נהיה נזיל. שעות. שעות. ארבע- ארבע. ארבע- ארבע. קחו בן אדם. הניחו אותו בקופסא למשך ארבע שעות. הלבישו עליו שריון. חמשו אתו בנשק. ספקו לו חור הצצה. נערו היטב. והרי לכם שמירה. בין לבין אל תאפשרו לו לרוץ חופשי. יש לו ארבע שעות. למנוחה. עליו לדחוס לתוכם כמה שיותר חיים. ואז חזרה לקופסא. וחוזר חלילה. חיים. קופסא. חיים. קופסא. ולבסוף לא בן אדם יוותר בידיכם. יוותר לכם כלב. והוא לא יחדל מלנבוח. למה אני? למה עכשיו? לא נורא. זה מה יש. ועם זה ננצח. מי ינצח? את מה? כל שיוותר זה להקת כלבים ענקית.. יכשכשו בזנבותיהם. ישוטטו בעולם. עולם מלא נביחות.
סילווד (כפר ערבי)
לילה עמוק כהה דוקר במשבי רוח קרחוניים גולשים בין סמטאות האבן הצרות נוהמים באימתנות כנחשים מזדחלים תרים אחר טרפם. ואנחנו צלליות כהות נלחצים לקירות מנופפים בקנים שחורים כחרבות המנסות לקטול את הרוח ללא הועיל. מתקדמים כמעט ללא קול שקט עמוק סורר מלבד נהמת הרוח ורחש העצים. צעדינו כמין ריקוד שיבטי קדום- חיפוי לימין חיפוי לשמאל מבט למימד הגובה . בברכיים כפופות זרועות דרוכות נעולות על הנשק עין קרוצה צופה, תמיד סורקת תמיד מצפה להפתעה הקטלנית, בג´ונגל הזה כל טעות עלולה לעורר את חיות הטרף ממרבצם. ברגעים אלו ממש יכול להיות שהם צופים בנו מחכים לרגע הכושר לעוט עלינו בטופריהם בשיניהם. לא באנו בחיפוש אחר תהילה או כבוד אנו כאן שוקלים את חיינו בחיי אחרים מנסים להפר איזון עדין שמכרסם לאיטו בבשר שני הצדדים שני ווירוסים נגועים אחד בשני. אני לא לוקח צד תמיד בתפר לא שונא לא אויב.
הם לצערי, לא רואים את זה ככה.
אזרחות
צום גדליה
בצום גדליה, בבוקר, לא התפללתי שחרית. דווקא היה ראש-השנה שמח, מאוד רוחני. אימת יום-הדין לא הצליחה למלא את החללים. במקום, התחלתי לקרוא. זה היה מאמר על יופי ומוות. על כל התרבות המערבית.קראתי לתוך לצהריים. חברי בחדר ליד ראו סרט על איתן, שנרצח לפני כמעט שנה. נפל תוך-כדי שרות מבצעי. המאמר תיאר את מותו של אכילס. איך שהוא מנצח את הזמן, מקבל את מותו מראש, מנציח את נעוריו ברגע אחד גדול.בכך- על פי המאמר- רצה להידמות לאלים עצמם.
איתן, במידה מסוימת, מזכיר מאוד את אכילס. כליל השלמות, תמצית הנעורים. איתן נועד להיות אדם גדול. במקום זה הוא נרצח.
המאמר קשה לקריאה ומייגע, ובחדר ליד-הסרט. אני נכנע, מציץ לכמה דקות, ונשבר. זה יותר מידי בשבילי, המושלמות שלו. הצורך ה-כמעט דתי להחיות אותו על-ידי מימוש ערכיו. להיות מושלם, להיות בנאדם.
עובר זמן מנחה ועדיין לא מתפלל. אני חלוש וחולני. זה לא אופייני לי, אבל בכל זאת אני לא אוכל. מחזיק עד ערבית, נכנס לתפילה. המילים לא יוצאות.
בארוחה, נעם מספר על דן, חייל שלו מהגדוד, שהתאבד בראש השנה. אתמול, בעמדת "דויד" שבבית-אל. אני מכיר את המקום. ביליתי שם, כמו בכל העמדות, אינספור שעות מתות. מעולם לא עלה בדעתי להתאבד.
סליחה דן. לא הכרתי אותך. סבלת הרבה וזכותך לא להשפט. אבל אני לא מסוגל להבין איך יכולת? דווקא שם, היו מגיעים ילדים, מסתובבים בין הרגליים, מטרידים, קולניים...
הילדים כאן גם מסתובבים בכל מקום. זה מה שמשאיר אותי שפוי, מאושר. ילדים הם רק אושר אחד בעולם. יש עוד הרבה דברים של אושר, אפילו של נצח. אבל ילדים, זה כמעט הכי חזק.
אני לא יכול לדעת,. מעולם לא הייתי מאוהב.
שתיים בלילה, בחדר של נעם. הוא מספר שדן תמיד חייך, גם כשקשה. נעם פעם חשב להתאבד, לכמה שניות. גם כן בראש השנה, כשקרא ב ר´ צדוק. הוא אמר (במילים שלי, לא שלו) שאין בחירה, רק אלוקים
לדעתי יותר קל להאמין בבחירה מאשר בא-ל. אבל לחיות, עדיף עם איזשהו כוח עליון. פחות אחריות.
אם לדן הייתה בחירה להתאבד, לא הייתי רוצה להיות דן.
אם לאלוקים הייתה בחירה להרוג את איתן, לא הייתי רוצה להיות אלוקים.
נעם הבין בסוף שאלוקים כסיבת הכל הוא אשליה, (במילים שלי , לא של נעם) ובחר בחיים. אני שוכב במיטה וקורא קריאת שמע.
אני מאמין או לא?
לא אמונה אלוקים- הוא שם, זה בטוח. אמונה בבחירה, בחיים, בשינוי...
מוות, חיים, תשובה, צום, בחירה... בסוף זה סיפור של שינוי. הבחירה היחידה האפשרית היא למות. לוותר על מה שאנחנו תמורת עתיד טוב יותר.
אכילס, דן, איתן וויתרו על מה שהיו. ואני אמרתי קריאת שמע.
מה נשתנה?
אנא, סלחו לי כולם, נעם, דן, איתן , הילדים, ר´ צדוק, אלוקים.
אולי גם אני אסלח לעצמי.
מחר אאמין במשהו חדש.
תגובות