אלון מטפס עד לחלוני. גזעו השחור הקהה נשען נתמך עי"ד הכותל; טייח דק שנושר. או שהכותל נשען עליו. הכותל המצהיב , העשוי לפני שנים . שניהם גדולים עתיקים ומלאי מסתורין . לאלון שורשים עבותים בעמקי אדמה . לעתים הם מבצבצים מעל פני הקרקע בקימור פתלתל ,כמו אבני המדרכה החלקלקות שבראש פינה . ללא כחל ושרק הם פשוטים שניהם ; האלון והכותל . אם שורשיו של האלון הולכים ומתפשטים באפלולית , הרי שהכותל יסודותיו קבועים ומוצקים ורק רעידת אדמה (כגון זאת שהייתה בתאילנד  )  עלולה להנעם לשם ולשם . ואולי האלון שולח שורשיו והללו אוחזים לופתים את יסודות הבית שלא יזועו? או שיושבים היסודות על השורשין ושומרין שלא יעקרו ממקומם . יושב אני בחדרי ומבעד אשנבי נשקף אלי האלון . וציפור לילה פורחת בין עפאיו ומטילה צללית על קירי  והצללית דומה לחתול גמיש , קמור גב , המזנק על פני חדרי על מכתבתי ונועץ טפריו בדפי , דרך עטי ; קולמוסי- השחור , מתנה שקיבל סבי ונתנה לי . וכאשר יאיר הסהר וילטף אותיותי , יבהיקו הן כנגדי מאודמות . ואני יושב וכותב את חידושי רעיוני והגיגי . ומשתחלת מילה במילה ומשתלשלת לרעיון שלם . ואם אינו שלם יבואו אחרים וישלמהו בלבבם . ויטוהו לכל אשר יחפצו , ויטלו בו טילי טילין של קולמוסין ; בלואים , טלואים ומגוולנים. וכל זאת יעשו לשם עצמם , לכבודם ולהדרם . ויש אשר ישאלו אותך , יפה המעשה?  העשוי הוא בטוב טעם ? ותודה בלבך שיפה הוא .רק פגם יש בו שלא גולל מלב יוקד ובכוונה הראוייה , אלא לשם המליצה ובקיפוץ שפתיים ; נזר לראשם . ובעוד אני יושב וכותב נפלו עני על ספר העתים והראה שלמחר נדונים האלנות וחג להם . והביט על אלוני והנה עטו ענפיו חגגיות והם זקורים וצהלים . ואומר לו מה צהלה יש פה , הרי מחר יום הדין ! משך האלון  עלעליו לאחור והראה קן זערורי זהוב וביצים יש בו. ועל הביצים העוף הפורח ונוצותיו מלאות חן וגווני כחלה ונימי כסף. ותגבר פליאתי ואומר לו אוצר יקר טמון בך והיה אם תאבד ועמך יאבד העוף הפורח הקן וביציו. ויען לי העוף ממעמקי האלון ויאמר:

"ראה ביצי היפות השלמות ולא למחצה

 בתוכם פועמים נוצרים בחמימות מלבבת חיים

 וכנפי פרושות מסוככות מפני כל קצה

 על שנים שלשה בריכות גוזלים

 אם יבא עורב שחור יעופף לו חרש הגזלן

 אכין עצמי לקרב סעור על מוות וחיים

 ולא יקרב אל גוזלי אותו נקרן

 גם אם אאלץ לנדוד אל צוקי איים"

ואומר לה אשרייך יקרת החיים.

       ותאמר:

"ראה אילן זה עליו שומרת אני גוזלי

 ומסוככת בדבקות בשתי כנפי

 כנפיו הירוקים יהיו לי לסככה

 קיני עשוי מעלעליו עלעלי ברכה

 אשת בצמא משכבתו שכבת טל

 ומאכלי יהיה נקי מיושר יגיע כפי

 והוא האלון מלא מרץ וחיי עמל

 נתינה בלי סוף הגנה ושפע רב

 בהם ישמח יזכור את עפאיו ; י-צ-ה-ל

 כי החיים הם חסד והחסד הינו נשגב"

עוד היא מדברת ועורב גדל כנפיים וזקן עופף וטפח בכנפיו ואומר לה ´בא נקרן´ אצלך. והציפור דוממת ובאוויר מתח הציפייה ועלים נושרים מעם האלון ללא רחש , נושרים העלים ומקור חד ונוצץ נחשף ביניהם ותזקור את מקורה אנה ואנה והוא סגור. ועורב בא ונחת על כבל חשמל קרוב הרים רגלו האחת ופער לועו ובאחת פרש כנפיו בקול משק עז גופו מוטה לאחור כצייד בקי וטפריו השחורים נפסקו בגנדרנות וקול צווחה בעקה ממקורו הצרוד ומלאה עד אפס החורשה. ויקפא לבבי ועטי כמעט ונשמט ודמעה עמדה בזווית עיני מוכסה כפור. ולא הספיק העורב לקרוב דיו ותכף חיש גז ככה יעשה כמה פעמים. והציפור רואה ומחרישה פתע נורתה הציפור כחץ קטלני. קרב העורב יתר על מידה או שצריחותיו זעזעו ענפי האלון וישלחה . וקרב ניטש ביניהם לחיים או למוות זה תוקף וזה מחזיר ותוקף ומנוי וגמור מעם העורב לסיים את חייו בקרב זה חיי הגזלנות הארוכים ולדידו למה ירעב? ובטנו הצמוקה והצרה צמאה לביצים ואת מורשתו העניק לצאצאיו העורבונים. כי זה עתה בעוד מחריף המאבק בשמים והעורב והציפורי שותתי דם ומבטם שיפודי, עפו העורבונים בכנף קל וקיפצו על הענף אל הביצים הנחים כפנינים. ואש א-לוהים ירדה בדמות ברק לנקום נקמת הציפור . וינוסו העורבונים מקורם מטפטף חלבונים וישמע כירכורם בכל הגן מהדהד וצוחק. והאש אכלה עלעליו הירוקים וישאר רועד וחשוף וערום. אך אם זאת מוצק וצוהל וכעין חיוך ברקי ניצת ועבר בענפיו. ותחזור הציפור מהקרב מותשה עייפה מעולפה ואדומת צוואר. ויפתח האלון את עפאיו ותאר כי אין קן ואין ביצים ואין עלעלים רק קליפה אחת לבנה נשרה על הארץ וירמסה איש.ולא יכלה הציפור להתאפק ותבך ותחרד כל העיר. ודמעה מדמעותיה זלגה ופגעה בענפים החשופים ויצמח שם ציץ וישמח האלון ויתנער ויזקוף צמרתו וידע כי חתום הוא בחיים ולמחרת ישובו עלעליו וגוזלים לשכון בינותם. ויאמר הודיה.

והציפור פרשה כנף ותעל לחלוני ודמעות זהב בעיניה ואראה כי פצועה רגלה ואחבשה. אחר תלשה נוצה כסופה – כחלחלה מכנפה ותיתן  לי ודמעתי הפשירה ונתערבבה בדמעתה ומבעד לבלוטי עיני ראיתי כי נשרה סגנונית על הדף ותפח בו רוח ותהא לדיו החיים.