פגשתי אותו באמצע טיול אי-שם במזרח הרחוק,
על גופו סחבה, רגליו יחפות ועינים עם עצב עמוק.
ההלך ליוני בדרכי נדודי ולאן שהלכתי ניצב בדרכי.
כתמרור על אם הדרך חדרו מבטיו לתוכי.
מבטו זעק זעקה אילמת, וכולו מלא תחנונים:
אנא, אנא הושיע אותי קצת כסף קצת רחמים
לא יכולתי לתת כי גם לי אפס כסף,
אז שטחתי ליבי הרחב לפניו
אך להלך המסכן אין צורך בלב,
כי אם בכמה שטרות של זהב.
ובעת ההיא עת שקיעת דמדומים,
ראיתי פניו מוטלות על צידי הדרכים.
אותה זעקה על פניו נסוכה,
אך בהלך א-לי לא היתה עוד רוח חיים.
ובעומדם מול שערי מרום בפוקדו יצוריו בן ובת,
אמר השופט לחילות מלאכיו הניחו! אני אעשה המשפט.
גם הטייל וגם העני בסבל אינם אשמים,
זהו צדק מושלם ואין רע בעולם הכל הוא מידת רחמים.
היתכן?! זעקו מלאכיו הלא ההלך עני הוא ורש
והטייל העשיר לא תמך בו כשנפל לפניו מסכן וחלש.
ראיתי, אמר הבורא ובכל זאת צידקתי מעשיו
כי "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"
תגובות