לעצמי שמרתי את העצבות
ולכם נתתי אותי
כי הדמעות
טעמן בפיכם לא נחשק
ולחותן על לחיי תיבש ברגע
ומה נותר לי לבדי
פיזרתי את גופי, את חיוכיי
את הבכי אנצור
ויהי הוא לאיש סודי הכן.
פברואר 1998
תת הכרה נפתחת כמו מניפה
-
.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אוי, דקירה בלב... [ליצירה]
- [ליצירה] עומר, לא ממש הבנתי את התגובה שלך, לצערי. [ליצירה]
- [ליצירה] מה אפשר לעשות על-מנת לא להיות אלמנה? לא הבנתי. חוצמזה- משובח. החיתוכים נהדרים. [ליצירה]
- [ליצירה] קפצתי לביקור נוסף וגיליתי שלא השארתי כאן תגובה. אז רק שתדעי שבעיניי זה פשוט שיר נפלא. ממש. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי עצוב. אני איתך, גם מחכה שייגמר כבר האפור הסגרירי הקודר המסרבל הזה. משקולות אכן יכולות להיות מתוקות ושרשראות ברזל הופכות לפעמים להיות קלות ורצויות. אני מקווה שאת לא מפסיקה להרגיש גם את הצד החיובי שבהן. [ליצירה]
- [ליצירה] אוקיי, אוקיי, נכנעתי... והמון תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] נבי"ש/ תולעת- אכן מטריד, מטריד מאוד אפילו. ליתוש- תודה, אבל למה "אתה"?. [ליצירה]
- [ליצירה] אוווו. זה פשוט ממש יפה, אני צריכה לקרוא את זה עוד כמה פעמים ולחשוב על זה עוד בשביל לתת תגובה קונקרטית יותר. [ליצירה]
- [ליצירה] זה טוב מאוד, אבל אני חייבת לציין שזה מאוד עצוב. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, אתה יודע, הבדידות לא באמת יכולה לנשוף בין העצמות לשרירים, זה כבר מין דימוי שכזה. וגם השרירים שמתכווצים- לא ביקשתי לתאר את התהליך הפיזיולוגי שמתרחש בעת ההליכה... ותודה רבה על התגובה, אני חושבת ש"מהודק" זה תיאור נהדר וקולע! [ליצירה]
תגובות