צעדי הלכו והצרו את פסיעותיי,
ככל שהתקדמתי כך היו הם קטנים.
שוב, השבילים הוריקו מאדם,
רק רוחי הייתה מצטמצמת
לנקודה הקטנה ההיא בין העיניים.
נקודה אחת ביקום האדיר,
שהכילה רק אותך.
הירוק והגשם מסביב החליף צבעיו,
פנים ניבטות מכל עבר
לשבריר שנייה, וזהו,
ואני הייתי מביט בך, יודע שלא
תביטי בי עוד לעולם.
ושוב היו מחשבותיי מתכנסות אליך.
פעם הצחוק התגלגל בין העצים
והיה מרעיד את השמים.
עכשיו, הכול שותק מעצב, אפילו
הקולות העמומים נדמו.
רק ליבי שווע אל השמים הקפואים,
מחפש את החיוך
שלא יופיע.
העצב הכול כך מוכר חזר אלי
ואני פתחתי את ליבי אליו,
ככל שפתחתי כך דרש הוא עוד.
ההדים מעבר למסך השקט היו מלגלגות,
"אמרנו לך", "אתה פגעת בה".
רשף הדמעות צרב את פני בכאב,
ובקול מחריש ניתך על הקרקע.
כל שהיה בקולי להשמיע היה
"נכון, טעיתי".
החלון מעבר לפינה המשיך
להלום במשקוף העדן,
והרוחות שהסתננו מבין לבין
היו מתריסות כלפי את
המשב שניסה להתנגן כקולך.
השלוליות נקוו על הקרקע
קולטות בזגוגית מבטם את
ראשי המורד.
קצוות רגלי הקפואות,
עצרו מלכת.
ונפשי געתה
"לא נכון", "זה לא נכון!!!"
תגובות