קולות ערבים של שירה וחדווה בקעו מחלונות בית הכנסת. הייתי עומד בגזוזטרה ומביט בניחוחות האור המתפרצים אט אט לכל עבר. מנהג קדום היה נוהג בידי ותיקי ירושלים; אדם הראשון קרא לכל חי בשם ואף ותיקי עולם אלו היו מכנים הכל בשמות. עיתים בסגי נהור ועיתים מתוך עומק אמיתי. כך, היו מכנים הם את קבר שיח אבו מוחמד כ"קבר דוד", וכך היו קוראים הם לגבעת טרשים רגילה "הר ציון", ואף היו מבכים שם על "הר ציון, ששמם". הייתי עומד ומביט למרחק, מכאן היה נראה פרוזדור ירושלים כמסך ארוך המנסה ליישר את פיתוליו ללא הועיל. ציחקוקים עליזים החזירוני באחת למקום ממנו באתי. אכן, מה "יקר" המקום הזה....

הקהל הקדוש היה נראה כאילו חפץ לכלות את זעמו במחיצה. מחיצה זו גובהה כגובה כתפי, ועובייה כעובי ציפורני, לא נהגה כמנהגם הם. תחת זעמם היתה היא משיבה להם בשחוק חינני, ובמבט הלוחש "בואו וקחוני". לפעמים היה נראה כאילו המחיצה יוצאת במעין מחול קסום. המבטים שלי הצליחו לעורר את זעם אנשי המקום. מבעד למחיצה היה ניתן לראות בנקל עשרות רבות של עיניים גדולות הנועצות בי מבט נוקב. "הסבי עינייך מנגדי, שהם הרהיבוני".. הסבתי. הסבתי את עיני רק כדי לשקוע שוב בהרהורים נוגים על צערה של שבת כלה. כלה זו היתה קוראת אלי בקול עתיק יומין "קדשני נא ואקדשך" ( האמת שכבר כמה פעמים רציתי "לקדש" איזה מישהי אחרת, ואיכשהו תמיד היא סלחה לה והחזריתני לחיקה כבראשונה) . "קדשיני את, ואקדישך אני" קראתי בקול!