השמים בערו באש לבנה,

הארץ באבל ישבה חפויה.

עצי היער הנידו פארם,

ועשבי השדה ניגנו את עצבם.

הבערת את עצמך כולך,

ולקחת אותי בנפשך.

רגשותיי היו לדלק בערך,

וליבי נהפך לפתיל מאפרך.

השמים בערו באש זכה,

על עור גופי הותך בצעקה,

גשם שדוף הנשמט מן הלהבה.

בשבר ליבי השענת את בית-מוקדי,

ובתום ווידויי עקדת את אשמי.

כזעקי למרום-עדיך נעצת המאכלת,

ומאייל שברוני החשכת ללא תוחלת.

השמים בערו באש הטהורה,

נפשי זוככה בסיגוף התמורה.

אל שי עולמות פרצו דמעותיי,

ואת משאת כפיי אהי לקול נהמותיי.

האש שהבערת הוצת לעד.

מוקד היוקד על יוקדו יוקד,

כי ליבי אל תוגת שאול ירד.

סחי האפר עלי עוד יועד,

כי רמש חייתו אותי פקד.