גבעת הסחלבים.

קניתי מכונית ישנה, משומשת במצב מכני סביר, 4X4, מתאימה לטיולי שטח.

לקחתי את "עכבר-העיר" וחיפשתי הצעה לטיול. מצאתי את מה שרציתי מזמן: גבעת סחלבים בכפר כרם-ידידיה. לקחתי את ספר המפות, ואיתרתי את הכפר. גבעת הסחלבים סומנה בתוך הכפר, אבל לא היה סימון שבילים שהובילו  לגבעה. החלטתי לנסות את מזלי.

הגעתי עם מכוניתי לכניסה לכפר, עצרתי בצד הדרך, הוצאתי את המפה ועיינתי שוב. נעצר לידי טרקטורון וקול נשי נשמע ממנו: "במה אוכל לעזור לך?" "אני מחפש את גבעת הסחלבים" עניתי. נעניתי בתשובה קצרה ועניינית: "סע אחריי".

התנעתי את מכוניתי ונסעתי אחריה. כיון שמכוניתי היתה ישנה, נסעתי באיטיות, ובקושי הצלחתי לשמור על קשר עין איתה. היא, לעומתי פתחה בדהרה. בכל פעם שהטרקטורון הגיע ל-"פס-האטה", הוא התעופף באוויר ואני החסרתי פעימה. הגענו לעיקול. אני האטתי כדי לעבור את העיקול בבטחה, אבל היא המשיכה לדהור. לפתע היא איבדה שליטה, סטתה לשולי הדרך. נתקלה באבן והתהפכה. אחוז אימה עצרתי לידה כדי להושיט לה עזרה.

כשיצאתי מן המכונית וניגשתי, היא יצאה מתחת לטרקטורון ההפוך הביטה אלי בחיוך ואמרה: "לא, לא. לא קרה כלום, אני בסדר, הטרקטורון הזה הגיע זמנו. יש לי בבית מכונית חדשה. זה הזמן לחנוך אותה. אתה תמשיך  ישר עם הדרך. שם תמצא את גבעת הסחלבים." היססתי אבל היא בשלה: "סע, סע, אני בסדר. אל תדאג." כל ניסיונותיי להושיט לה עזרה עלו בתוהו. כאשר הצעתי להסיעה הביתה היא אמרה: "לא צריך, אני גרה פה".

התחלתי בנסיעה כשעיניי עוקבות אחריה במַרְאָה, לוודא שהיא אכן בסדר. הגעתי לגבעת הסחלבים. היו שם פרחים מדהימים ביופיים,  לצד אחדים שהיו נבולים, וכאלה שעדיין לא פרחו. אלא, שאני לא עסקתי בהם. הייתי שקוע בהרהורים:

-         מדוע היא דהרה וניתרה על פסי ההאטה.

-         היא הרי הכירה את השבילים, מדוע לא האטה בעיקול.

ולמה דחתה את הצעתי לעזרה, אחרי שהיא עצמה עזרה לי בדרכי אל גבעת הסחלבים.