אז הנה, נגמר עוד פרק, קצר.

כ"כ לא רציתי, שאומר "נגמר"...

רציתי אהבה, רציתי המשך,

קוויתי להרגיש, ולא הצלחתי.

היה לי טוב, את מקסימה.

בהתחלה זה נראה לי כמו מתכון להצלחה.

ואז עברו יום ועוד אחד, ואצלי הכל רגיל,

שוב המשוואה קשה לי,

שוב לא מצליח לפתור את אותו התרגיל.

המשתנים שונים, אך זו אותה משוואה...

כן, גם כאן, חסר לי נעלם לאהבה...

אז אני מוכן להשלים עוד שלושים יחידות,

בבגרות שסיימתי לפני 8 שנים...

תמורת דבר אחד, שלא יחסרו לי נתונים.

שאפגוש באחת שתהווה בשבילי הכל,

שתתן לי תחושה שאני עדיין יכול.

שעדיין יכול להרגיש,

יכול להיפגע,

שאפשר לגרום לי לבכות,

שלא קשה למלא אותי תחושות.

שאני בן אדם, מה שלפרקים קצת פורח מהראש.

שמותר ללכת עם אמוציות, בלי לחשוב.

נו, אולי תבואי... אני ממתין,

תזכירי לי, מה זה לאהוב...