אני ממש רוצה כלב.
לגידי קנו גור כלבים קטן כזה וחמוד, למרות שאני לא חושב שמגיע לו. פעם ראיתי אותו בועט בחתול, וכל כך רציתי לצעוק עליו ולהגיד לו כמה שזה לא בסדר, וכבר היו לי מילים מוכנות, ופתאום נזכרתי שאני פשוט לא יכול. איך קונים כלב למישהו שעשה דבר כזה? ולמה לא קונים לי כלב? אני לא עשיתי שום דבר רע.
אמא אומרת שאם יהיה כלב בבית אז אף אחד לא יטפל בו, כי לאבא ולה אין זמן והיא כנראה לא חושבת שאני יכול לטפל בו לבד, היא לא חושבת שאני יכול לעשות שום דבר לבד.
פעם שמעתי שאבא אומר לה שאולי הם פשוט יכולים לקנות לי אוגר קטן או דג. אבל אני לא רוצה דג, ואני גם לא רוצה אוגר. אני רוצה כלב. יש הרבה הבדל בין אוגר לכלב, ודג זו בכלל חיה משעממת.
אני זוכר שהביאו לנו פעם למקום שאנחנו בו הרבה, אישה שיש לה המון חיות. והיא הראתה לנו אוגר קטן.
הוא באמת היה חמוד, אבל הוא נשך הרבה ילדים, והוא גם כל היום ישן, והוא סגור בכלוב ואסור לשחרר אותו בבית, אז אני לא רוצה כזה.
בינתיים יש לי רק פרפר. הוא גם לא בדיוק שלי, למרות שאני אוהב לחשוב שכן. הוא לפעמים בה ונדבק לי לקיר והוא פשוט יושב שם. בעצם פרפר זה קצת כמו דג, רק שהוא לא חי במים והוא יכול לעוף.
לפעמים אני בכלל לא בטוח שזה תמיד אותו פרפר, כי יש הרבה פרפרים אז איך אני אמור להבדיל?
חוץ מזה, זה לא כאילו שהפרפר שלי מאולף לחזור הביתה.
מצד שני, זה לא כל כך משנה אם זה אותו פרפר או לא, כי הוא בסך הכל נמצא על הקיר שלי ואז הוא עף. אז אולי אפשר בעצם להגיד שכל הפרפרים הם אותו דבר, אבל אם נגיד את זה, אולי הם יעלבו, כי בטח יש פרפרים שחושבים שהם מיוחדים, ואני לא רוצה שהם יעלבו.
אז עכשיו יש לי פרפר על הקיר, שאני בכלל לא בטוח שהוא שלי, ואני יושב ליד המחשב וכותב את כל זה בשביל להעביר את הזמן עד שיש לי שיעור התעמלות כזה.
פעם ילד אחד שעבר לידינו כשהתאמנו נורא צחק עלינו ולא הבנתי למה. עשינו תרגיל ממש קשה שצריך לעמוד על רגל אחת בלי להחזיק בשום דבר ולעצום עיניים בלי ליפול, אני לא כל כך הצלחתי.
יוחאי, שזה המדריך שלנו, אמר שמי שצוחק על אחרים, מגיע לו שיצחקו עליו בחזרה. אבל אני לא חושב שזה כל כך נכון, כי אם משהו לא נעים לי אני משתדל שלא לעשות אותו לאנשים אחרים, אפילו אם הם לא כל כך נחמדים. לפעמים הם פשוט מרגישים שהם לא שייכים, או שהם שונים, ובגלל שאני מרגיש ככה כל הזמן אני יודע איך זה, וזה לא יפה לצחוק עליהם.
בכל מקרה, אני די אוהב שיעורי התעמלות עם יוחאי, למרות שזה נורא קשה לי, כי זה גורם לי להרגיש ממש טוב כשאני מצליח משהו, ואז יוחאי אומר לי "כל הכבוד" אבל רואים שהוא באמת מתכוון לזה, כי הוא יודע כמה השקעתי וכמה שזה היה לי קשה, ואז כולם מוחאים לי כפיים. היום אנחנו כנראה ננסה שוב את התרגיל הזה שעושים על רגל אחת. אתמול ניסיתי אותו בבית, וכמעט שעפתי את כל המדרגות למטה, פעם הבאה אולי עדיף שאני אנסה את זה במקום אחר, נגיד בחדר שלי.
בכלל החדר שלי זה מקום שנחמד להיות בו. יש בו את כל הבובות שלי, ואת המחשב, את המיטה שלי ואת כל הציורים שאני מצייר. אני חושב שאני הכי אוהב אותו בגלל שהוא שלי, כי אני מחליט עליו, ואף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים שלי, אפילו לא אבא ואמא.
"אתה מוכן לשיעור התעמלות ילד?" שמעתי את אבא קורא מהמדרגות.
אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה, הרי אני לא יכול לענות לו, אז בשביל מה לצעוק לי את השאלה לפני שהוא מגיע למקום שהוא יכול לראות אותי?
הוא נכנס לחדר אחרי דקה, ואני עשיתי לו כן עם הראש, כי הייתי מוכן, אפילו הצלחתי לשרוך את השרוכים בנעל אחת לבד, רק בשנייה זה לא כל כך הלך לי.
אבא הסיע אותי לשיעור, והוא נכנס איתי גם לחדר, כי זה די מפחיד לרדת לשם לבד.
צריך לרדת הרבה מדרגות, ואין שם כמעט אור, ואם מישהו אחר יורד באותו זמן, או עולה למעלה אז יש רעשים של צעדים, וזה ממש מפחיד כי אי אפשר לדעת מאיפה זה בא, ואני אפילו לא יכול לשאול.
אז ירדנו עד למטה, שם חיכה יוחאי עם עוד כמה ילדים שהגיעו בזמן.
לא כולם מגיעים בזמן, זה קצת מרגיז, כי אז צריך לחכות להם, אז אני תמיד משתדל להגיע כמה דקות לפני, כדי לא להרגיז אף אחד.
"אוקי אנחנו הולכים לנסות עכשיו את התרגיל שעשינו בשיעור שעבר, מי שלא זוכר, זה תרגיל מאוד קשה שעובד על שיווי משקל" יוחאי אמר אחרי שנעמדנו כולנו בשורות לפניו.
אם מישהו מסתכל מבחוץ ויראה אותו עובר בינינו ככה ומדבר, וכולם עומדים ומקשיבים, הוא יכול לחשוב שהוא המפקד שלנו ושאנחנו הצבא שלו.
"אוקי מי רוצה להדגים לנו איך עושים את התרגיל?"
מיכל הרימה את היד.
"מיכל בואי לכאן ותראי לכולם איך עושים את התרגיל".
מיכל נעמדה ליד יוחאי והדגימה. בהתחלה היא קצת התנדנדה קדימה ואחורה אבל אז היא פשוט נעמדה ישר.
אני לא ממש אוהב את מיכל. אבל זה לא בגללה. אני חושב שזה יותר בגלל שהיא פשוט מצליחה את הכל.
אין לי בעיה עם אנשים שמצליחים, אני שמח בשבילם אבל יש כאלה, שלא רק שהם מצליחים הכל הם גם דואגים שכולם ידעו את זה.
"מצוין, יפה מאוד מיכל". מחיאות כפיים.
"עכשיו אני רוצה שכל אחד ילך לצד אחר בחדר וינסה לעשות את התרגיל, אני אעבור ביניכם".
אז הלכתי לי למקום שלא היו בו כמעט אנשים וניסיתי.
ניסיון ראשון נגמר בהתמרחות די רצינית על הרצפה, אבל רציתי שכולם יראו שאני יכול לקום לבד, אז למרות שזה די כאב לי, נעמדתי בחזרה וניסיתי שוב.
ניסיון שני כבר הלך לא רע, ואז יוחאי עבר לידי ואמר ´כל הכבוד´ והייתי כל כך גאה בעצמי שכמעט נפלתי בחזרה.
ואז מיכל שלא עשתה בדיוק מה שיוחאי אמר, כי היא פקחה את העיניים, התחילה לצחוק.
אז לא התאפקתי ופקחתי גם את העיניים, למרות שידעתי שאסור ואז ראיתי שהיא צוחקת עלי.
היא עמדה והצביעה עלי וצחקה, ואז חברה שלה, שלי, שהיא עושה כל מה שמיכל עושה, התחילה גם לצחוק, ואז גם עודד ושי. ניר הסתכל עליהם וניסה להגיד להם שזה לא יפה, אבל הם לא הקשיבו לו ואז עודד דחף אותו על הרצפה.
יוחאי ניסה להתערב, ולהגיד לכולם שיחזרו למקום ושזה לא יפה וכל מיני, אבל הוא לא הצליח. הם היו כל כך רעים. אף אחד אף פעם לא היה רע אלי כל כך, ולא נראה לי שמישהו היה מצליח לעצור אותם.
הם היו כמו המכשפה בסיפור שאבא מקריא לי לפעמים לפני השינה. אבל אצל אבא בסיפור, המכשפה בסוף הולכת לאיבוד ביער ולא חוזרת אף פעם. הלוואי שגם הם ילכו לאיבוד.
ניר התחיל לבכות והתכנס בתוך עצמו בפינה, ממש ריחמתי עליו באותו רגע, וממש ריחמתי על עצמי.
ואז באתי לניר ונתתי לו יד, ועשיתי לו סימן כזה עם הראש.
ומיכל אמרה "תראו, עכשיו יש שני מסכנים והם בטח ילכו ויפלו בכל המדרגות!" ואז הם כולם עוד יותר צחקו. ואז גם אני פתאום הרגשתי שאני עומד לבכות, ולא רציתי. לא רציתי שהם יראו שהם פגעו בי.
לא רציתי שהם יראו שאיכפת לי מהם, למרות שהיה לי אכפת.
אז לקחתי את ניר ועלינו למעלה, לבד, למרות שאני מפחד.
תגובות