אני צריכה שמישהו יגדיר עבורי נורמה.
הלכתי לאיבוד.
ולא טוב לי.
בכלל.
ובכלל מתאים לכתוב עם שני כ במקום עם שני ל.
כי זה מסתדר יותר טוב. בככל.
ואמור להיות לי נורא טוב.
ואני כל הזמן מחפשת דרך להגיד שזה לא ככה.
ואני לא כותבת כי אז אני אצליח להגיד את זה.
ואם אני אצליח להגיד את זה
אני אדע את זה
ואני אדע שאני יודעת את זה.
אבל אני לא יכולה לשמור את זה יותר
כי הקיבה שלי תתפוצץ החוצה.
וזה נורא ילכלך את השטיח.
ואמא תכעס ותשאל מה קרה
ואני לא אדע להסביר לה.
וזה יהיה נוראי
ואני אלך בלי קיבה.
וזה לא הוא
זו אני.
אבל אני לא אסביר לו את זה.
כי הוא לא יבין.
אבל אולי אני באמת צריכה לחכות עד שתתפוצץ לי הקיבה
ואז הוא יזרוק אותי מיוזמתו
כי מי רוצה בחורה בלי קיבה?
ואז לא יהיה לי לא נעים.
אבל גם לא תהיה לי קיבה.
וכבר היינו בנקודה הזו.
ואני לא מסוגלת להגיד שום דבר בלי לברוח הצידה.
לענייני איברים פנימיים.
ואני צריכה אותה כאן
אבל היא לא פה.
היא אומרת שהיא פה
אבל זה לא מרגיש ככה.
אני חושבת שהיא לא אוהבת אותי יותר
שהיא לא צריכה אותי יותר
שטוב לה כשאני לא שם.
אבל היא לא יודעת איך להגיד לי את זה.
ואני לא שואלת
כי אני לא רוצה לדעת את האמת אם היא לא מה שאני רוצה לשמוע.
ואני כוססת ציפורניים בטירוף
וגם את העור שמסביב
כאילו שאני אצליח לקלף את עצמי החוצה.
ואני חושבת שאני אחזור לכתוב.
אני מרגישה מיוחדת ככה.
ואני חושבת שאני צריכה לעשות משהו דרסטי.
כמו נגיד לחשוף את עצמי ממש לכל מיני דברים
ולכל מיני אנשים
ולהגיד המון המון דברים.
אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה.
כי אני מתה מפחד.
אני אלך לקוסם אולי
ואבקש אומץ.
אתם חושבים שהוא ייתן לי אם אני אלבש מחשוף גדול מספיק?
תגובות