פעם היא היתה במרחק גדול יותר ממנו.

היא היתה כאן והוא היה שם.

הוא תמיד היה שם, כלומר,

היא לא זוכרת איך העולם נראה בלעדיו,

אבל פעם היה לה יותר מקום בינה לבינו.

פעם זה היה –

ובכן,

פעם היה יותר מרחב.

אולי לא הרבה יותר אור,

אבל זה היה פחות שחור.

יותר קרני אור הצליחו להסתנן פנימה.

אם פעם היא היתה מביטה למטה היא היתה רואה את כפות רגליה.

אם פעם היה יוצא לה להביט במראה,

 יכול להיות

רק יכול להיות,

שהיא עוד היתה מספיקה להתאהב במי שהיא ראתה שם.

כי היתה שם ילדה יפה.

(גם היום יש שם ילדה יפה,

אבל היום יש צורך בפנסים חזקים,

באלומות אור שלא מוותרות,

שלא מרפות).

פעם, אם היא רק היתה מרימה את עיניה מעליו,

היא היתה יכולה לראות את המֶעבר,

את המעל ואת המֶעבר.

ואז היא היתה יכולה,

אם רק היה עולה רצון מלפניה,

 לראות מה יש מאחוריו,

ומצדדיו, ומעליו.

אבל אולי מחבואים זה לא הצד החזק שלה.

היום, היום הם כבר התקרבו.

היום קשה לראות מה יש מעברו השני.

היום הוא כל כך קרוב אליה,

חוסם כל שביב של קרן אור,

לבל יהין להתקרב.

היום היא עומדת מולו בחושך,

בחושך הנורא הזה,

המאיים כל כך,

החושך ההוא שלא מאפשר לראות כלום,

כל כך כבד לעיתים הוא,

שהיא גם לא מצליחה לחוש כלום.

כל כך עלטה נוראית היא זו,

שלפעמים היא אובדת בתוכה,

נטמעת בה,

מתכווצת לכדי אפסיות

בתוך השחור משחור הזה.

- - -

אם רק היתה לוקחת צעד אחד אחורה,

צעד אחד קטן,

היתה מגלה את כל המרחב ההוא שנעלם ביניהם.

לא, לא היה זה הקיר שהתקרב אליה,

קירות, כידוע, נשארים עומדים על תילם.

היתה זו היא שהתקרבה אל הקיר.

אולי תרה אחר חום ואהבה,

אולי חיפשה את מוצקותו ויציבותו,

אולי רק ביקשה משען איתן.

כך או כך,

המרחבים נותרו מאחוריה.

קרני השמש הגדולות והחמות עודן שם.

עודן מנסות לבקוע להן דרך,

לחממה,

להפיח תקווה בליבה.

היא,

היא עוד מצטנפת בצילו הענק,

הקריר,

החשוך,

של הקיר