כמעט מבלי להרגיש

אני סוגרת דלת.

את עומדת על הסף,

שקטה ועמוסת געגועים,

ומביטה בי בלכתי.

היית טובה אלי.

יחדיו ספרנו כוכבים נופלים

ורווינו גשם ואוויר.

בשחוקך ובבכייך,

במזמורייך,

עזרת לי לאהוב אותי.

תמיד היית לי אש.

אש ורוח.

בחוט העפיפון שלך

תליתי קישוטים -

שאזהה אותך,

שלא תחמקי.

אַת ההרפתקאות כולן,

הסיפורים והשירים.

גם הטרגדיות נשזרות בך

בשלווה אופיינית,

בריחוק,

כאילו את שומרת את הכאב האמיתי

רחוק ממני.

רבים הזכרונות

אשר נשמתי בך

ואלייך.

מילים מילים מילים

מתרכבות לכדי מציאות אחת

שכל כולה חלום.

בבית הקטן

שכל חלונותיו פרוצים ללילה

היינו מתכנסות לנשום

את חלומות הזמן.

ידעתי שהדלת תסגר.

כל הורדים קמלים מוקדם.

ברוכה הבאה ללילה האחרון,

אמרת.

ואני מיהרתי לתקן:

הן משעולים רבים

שכף רגלי לא טעמה,

ועוד לילות רבים לי

לבכות אהבותיי

ובדידותי.

שכחתי.

אותו הלילה,

דלת נסגרה.

בשבילך היה הוא באמת האחרון.