הסתכל על הבית, על הרחוב על השכונה – ליטף את זקנו וחשב על הזמן הרב שעבר,

אסף את תרמיל הגב, הכניס את שתי המזוודות לתא המטען

ונכנס למושב האחורי של המונית – לשדה התעופה בבקשה...

שלוש שנים שמנקרים בו הספקות, שלוש שנים שאין לילה אחד שהחלומות מרדפים מנוחתו –

היכן השאיר אותה – את אהובתו משכבר הימים, האם התחתנה – האם יש לה ילדים.....

מה היא עושה היום ואיך היא נראית אחרי כל אותן השנים.....

לא היה אחד בחבורה הישנה והטובה שלא נשא עיניו לזוג המוצלח הזה, הוא סטודנט למשפטים

בתחילת דרכו, היא עשתה כבר את השנה השלישית ברפואה – רצתה להתמחות ברפואת ילדים –

זוג מוצלח, זוג מוכשר, הזוג היפה...

אבל באחד הלילות כשחזרה איריס מלימודים ומשמרת ארוכה של תורנות בספרית הפקולטה,

מצאה את בני מעורטל – מתגפף עם דפנה, עם דפנה... עם דפנה!
דפנה שהייתה חברתה הטובה (כך חשבה), זו שלימים הבינה שלמעשה ניזונה מיכולתה לנוע קדימה

מיכולתה להוציא מכל בעיה את הטוב ולהתקדם חרף ולמרות כל הקשיים...

דפנה שישבה עם איריס ללמוד ולמעשה גם שם נשענה על יכולתה השכלית המבריקה...

למחרת בבוקר אספה איריס את כל חפציה, ועד שבני חזר מהלימודים – נותר לו רק מכתב קצר

על זווית השולחן בכניסה,

מאפשרת לך להתקדם בדרכך –

לא אעמוד מנגד,

לא אטריד מנוחתך,

בבקשה – כבד גם אותי

באותה הבחירה

זו הייתה טעות השתוללה וסערה נפשו של בני, אני אפילו לא יודע להסביר איך כל זה קרה,

דבר הוליד דבר – זו בעצם דפנה שדחפה...

בטלפון הבא, כבר דיבר עם דפנה – ניסו יחדיו למצוא פתרון, להתמודד עם המצב החדש שנולד –

אבל את איריס בלתי ניתן היה למצוא –

תוך מספר ימים ארזה חפציה, נפרדה מספסל הלימודים ונסעה עם הוריה לחופשה באיטליה...

שבורה ומנופצת לרסיסי נשמה צרובה, החליטה איריס להישאר עוד תקופת צינון באיטליה – לבד...

שעות הייתה מטיילת בפיאצות של איטליה המופלאה בלילות... עוד זוג אוהב, ועוד אמן רחוב שואב אליו את העוברים והשווים, הניעו אותה להבין – שאיטליה לא הייתה מקום לרפא בו את מכאוב ליבה,

ושבה חזרה לארץ...

משהתחיל הסמסטר החדש, מצאה שדפנה לא חזרה גם כן לספסל הלימודים, וכך שמעה בין השמועות

שדפנה ובני עזבו יחד ללמוד בארהב... עשו לי טובה גדולה שנעלמו להם כך השניים – חשבה,

וכך  שבה למסלול לימודיה, כל כולה בלימודים... כל כולה נושאת את פאר אותה אהבה שהתפוצצה כך –

הרה בחודשיה הראשונים – שבה לספסל הלימודים בעודה מודעת לקשיים שיעמדו בפניה,

להסברים שתצטרך לתת לחבריה משכבר הימים – לשעות שתאלץ להקדיש לילד הזה שייוולד לה –

לילד שהחליטה למרות ועל אף הכל – ללדת ולגדל לבד....

הימים חלפו ועברו, איריס צמצמה פערים, ביקשה מסלולים מואצים – ידעה שזמנה קצר והולך –

רצתה להמשיך עם אותה הקבוצה שהייתה אורגנית – קבוצה מובילה ונבונה במיוחד...

שבע עשרה שנה חלפו ועברו – איריס ניהלה מחלקה קטנה וניסיונית בבית החולים הממשלתי,

מחלקה שהתמחתה במחלות נשימה על רקע אלרגי, המחלקה קיבלה תאוצה עם השנים – ככל שיד המחקר

למדה להבין שלא מעט סיבוכי מחלות הנשימה, הם תוצאה של בעיות אלרגיה אצל תינוקות..

שפי, ביתה כבר הייתה נערה מתבגרת – נערה מקסימה, ייחודית, נבונה מאוד, שאפתנית

וצרור תלתליה האדמוניים תמיד היו כהילה לראשה...

הן הסתדרו נפלא איריס ושפי, אלא שתמיד עמד ביניהן חוצץ – דמות האב שלא נודעה..

עבור איריס, פתיחת הנושא הייתה כרוכה בסדר גודל של התעללות נפשית –

שפי, שפי לא ויתרה – אני רוצה לדעת – אני מוכרה לדעת – בכל פעם שאת אומרת לי

שאני כל כך דומה ומזכירה לך את אבא – אני נצבטת בתוכי – כך הייתה מתריסה בפניה

מקווה שאולי הפעם – יפתח הנושא ואולי תדע סוף סוף מי הוא אביה....

ומכיוון שגיל הנעורים אחז בה בשפי, וצרור תלתליה האדמוניים אך הוסיף לתבערת הנעורים

באו מים עד נפשה באחד הימים – החליטה להצפין לביתה של סבתא – משם להתחיל לאסוף

נתונים שמעולם לא ראתה, שמעה אגב כוונה למצוא את אביה המסתורי – הנעלם...

נסיעה ארוכה מבר-שבע הדרומית בטרמפים, הביא אותה עד לשדה התעופה בן-גוריון,

עמדה בצד-הכביש ציפתה לטרמפ הבא שייקח אותה לכיוון רמת החייל, ביתה של סבתא...

מתוך מתחם שדה התעופה יצא רכב ירוק, מקרטע קלילות – ואיש שברור היה שדעתו פזורה עליו

נהג את המכונית... התבוננה שפי בנהג – במכונית המקרטעת – רק שלא יעצור לי חשבה והסירה את אצבעה המבקשת הסעת חינם...

המכונית הירוקה המקרטעת עצרה בצד הדרך, והנהג היה עסוק בהתבוננות באיזו חוברת...

ניגשה אליו, סליחה?....

לאן אתה מגיע בבקשה?...

זוג עיניים חומות ופעורות התבוננו בה –

מממממ אני לא יודע ענה – לאן את צריכה?..

מה זאת אומרת אינך יודע לאן אתה נוסע?... שאלה,

אני אמור להגיע לרמת החייל – אבל אני לא זוכר איך להגיע ענה האיש המזוקן במושב הנהג...

שיווווווו שמחה שפי – ממש לנקודה,

ומיידית התיישבה לצד הנהג – אל תדאג, אני אנווט – סע...

זה בדיוק המקום אליו אני צריכה להגיעה...

אתה לא מפה?, שאלה –

חצי חיוך עצוב ועלוב על בין שפתיו עטויות שיער הפנים – הו כן, ודאי מפה – אלא ששנים

באמת שנים לא הייתי כאן – אני ממש לא זוכר כמעט כלום...

איפה היית?... שאלה,

הייתי שנים ב-סטייץ, גם עזבתי צעיר –

ולא באת לביקור מולדת כל התקופה ? הקשתה שפי,

לא, לא רציתי לחזור... לא יכולתי להראות כאן את הפרצוף שלי...

ואת? שאל –

מה עושה נערה צעירה באמצע העולם לבדה – לאן זה?

אני נוסעת לסבתא שלי – ענתה,

בת כמה את? שאל – ובו בזמן התבונן בה לראשונה – אני חושב שיש לי ילדה בערך בגילך,

אני בת כמעט 17 ענתה – ואני לא כל כך ילדה כמו שאתה חושב לך – נעלבה...

הו כן – סליחה, אמר האיש המזוקן והמשיך לנהוג לאיטו – ספק מזהה מקומות,

אין לך משהו אולי לשתות פה במכונית? אני מיובשת לגמרי – אמרה...

לא אמר – אבל גם אני הייתי רוצה קפה של הארץ, רגע לפני שאני ממשיך –

וכך התיישבו בפונדק הדרכים הראשון שנפגשו בו..

שם כבר נפרשו היריעות –

שפי סיפרה כי ברחה מהבית כדי להצפין לסבתא ומשם לדלות פרטים על אביה הלא נודע –

ובני, בני סיפר על טעות שקרתה – על עזיבה – על נישואין לאישה שלא רצה –

על חיים בצל הספקות, על הילדים שנולדו בדרך, ועל שלושת השנים שהובילו אותו לקום –

לקום ולשוב חזרה לארץ, להותיר מאחוריו את משפחתו – אישה שמעולם לא אהב, ילדיו

ולחפש אחריה – אחרי אהבת חייו שנעלמה...

נכנסו חזרה לרכב, מלאי אמפטיה לסיפוריהם המוזרים – סיפורי חיים מוטרפים,

אוקיי שפי´לה, אנחנו ממש כמעט ברמת-החייל, לאיזה רחוב את צריכה?

אם לא שינו פה חוקי תנועה – אני כאן כמו מלך השכונה –

זה המקום בו גדלתי, זה בית ילדותי אמר והתבונן כלא מאמין בבתים...

הנה – זה ממש כאן – תפנה ימינה – ותיכף שמאלה – שם גרה סבתי, אמרה...

מה?

מי זו סבתך?

הנרייטה, - מכיר אישה שקוראים לה הנרייטה, שאלה?

מה –

את מתכוונת להנרייטה וישראל זיסמן?

כן – ענתה המומה – מאיפה אתה מכיר אותם?..

מכיר?

אני מכיר?... אמר בני...

אם סבתך תראה אותי עכשיו – היא מתעלפת במקום...

אני לא מבינה – אמרה שפי,

איך?...

וכך – נכנסו בשער ביתה של סבתא הנרייטה,

שפי נכדתה האהובה –

ובני,

בני שהותיר מאחוריו כל כך הרבה חורים...

 ***