עומדת ליד הכיור,

מדיחה כלים.

מבעד לטיפות המים

שמהברז ניגרים,

עולים וצפים געגועים

לגיבורים –

של תרבות שירה.

זה שנתן את,

ֵאיפֹה יֶשְנָם עוֹד אֲנָשִים כְּמוֹ הָאִיש הַהוּא אֲשֶר, הָיָה כָּעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת

ממרום שירתו,

כופף גבו, הישיר מבטו,

הִקְשִיב לָעוֹמֵד מוּלוֹ

הַשָׂח אֶת שִׂיחוֹ.

אחר כך,

חזר אל הדף

ושיר חדש כתב.

זו שהילכה

בחורשת האקליפטוס

בנעימות הילכותיה,

שוררה והלחינה

כמו להיות ירדן.

הכינרת היתה לה –

היא הלכה מאיתנו בעודה חשה כי –

על כל אלה, ועוד –

בראשי –

להתנגן ממשיכים,

געגועים….