אני יושב כאן, כבר מאוחר.

חושב, על הכל, עליה, על אחרות, על כל דבר.

קורא רגשות שכתבתי לפני כמה חודשים,

אז, כשמרוב מחנק, הצלחתי להוציא רק במילים...

כשכל מה שיצא מפי נקשר בגעגוע,

מן כאב שגרתי כזה, רק המלל לא קבוע.

חושב גם על ההוא, שפגע יותר מהכל,

עליו אמרתי בשלב כלשהו שזהו,

יותר אני לא יכול.

הלבד הזה, אותו קשה יותר מכל לעכל,

באמת שניסיתי, ולא ממש הצלחתי אותו לקבל...

הולך לישון לבד, חושב לבד...

פתאום אין את זו שבשבילה אתה האחד...

אז כתבתי, לא ציפיתי ליותר מדי,

רק לכמה תגובות פה ושם, ..אולי.

ואז הגבת בפעם הראשונה,

ואני... התענגתי על כל מילה.

לא כי הן היו מלטפות דרך קבע,

אלא מפני שלא אמרת את כל מה שממנו הייתי כבר שבע.

אמרת דברים מקסימים שפשוט צדו את תשומת לבי,

את הכל, פשוט היית לצידי.

משהו אחר אני רואה בך,

אולי אני נשמע טפשי, אבל את בשבילי סוג של מלאך...

לא אחד שינבא עתיד, לא כזה שיגשים משאלות.

אלא מלאך זר, עליו אני יודע שני דברים, אולי אפילו רק אחד,

וכנראה בגלל זה הוא ככ מיוחד.

כזה שגרם לי להוציא את כל מה שבפנים,

כזה שהקשיב, גם כשלא נגמרו לי המילים...

שנשאר גם כשאני ברחתי מהמילים של עצמי,

כשבחרתי להתעלם ממה שהרגשתי בתוכי.

אני לא ממש שלך, נכון,

ומכאן כנראה שגם לא לנצח...

אבל מה לעשות... את המלאך שלי.

איה, תודה..

יוסי.