למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2013/09/blog-post.html
שבחי ארץ ישראל משה אומר לבני ישראל את שירת האזינו, ובה הוא מציין את דאגתו של ה' לעמו, בין היתר, בכך שהביאו לארץ ישראל – ארץ פוריה ומניבה כל טוב: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹאכַל תְּנוּבוֹת שָׂדָי וַיֵנִקֵהוּ דְבַש מִסֶלַע וְשֶמֶן מֵחַלְמִיש צוּר. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים ואֵילִים בְּנֵי בָּשָן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְתֶּה חָמֶר"(לב, יג-יד). ברצוני להתייחס במאמר זה למספר נקודות בפסוקים אלו. א. "וינקהו דבש מסלע": האל הוציא לעם מסלעי הארץ דבש. כנראה הכוונה לדבש דבורים – הנמצאות בנקיקי הסלעים. או כפי שאנו יודעים, ש"דבש" פעמים משמעותו במקרא "תמרים", כמו בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". לפי זה הפירוש: במקום שהאדמה היתה קשה כסלע – צמחו שם דקלים וגדלו תמרים שהוא הדבש (מלבי"ם) [ומה שפירש רש"י, המעשה בכפר סיכנין, שמשמע שהדבש הוא המוהל שיוצא מן התאנים, זה לשיטת רש"י ש"כל מתיקת פרי קרוי דבש", והכוונה לשבח מתיקות הפירות של ארץ ישראל]. בארץ גדלים שני מינים של דקלים: "תמר מצוי" ו"דוֹם מצרי". מטעי-דקל רבים גדלים ביריחו, בנגב וברצועת עזה. ב. "ושמן מחלמיש צור": מפרש המלבי"ם: "במקום הצורים שאינם מגדלים אילנות גדולים, צמחו שם עצי-זית, עץ לא גבוה שממנו השמן". גם כאן כוונת הפסוק, שלמרות היות האדמה סלעית, היא מצמיחה עצי-זית, מהם מפיקים שמן. רש"י פירש: "אלו זיתים של גוש חלב". גוש חלב - כפר בגליל העליון היושב על מקומה של עיר קדומה שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. המקום ידוע בזיתיו ובשמנו. הגליל היה עשיר בזיתים עד שמחירם שם היה זול מן היין (נזיר לא, ב). בארץ צומח המין "זית אירופי", בעיקר בהרי הצפון והמרכז. הפרי נאכל כבוש או שמפיקים ממנו שמן. שמן הזית נמנה עם השמנים המשובחים ביותר. הטבעונים משתמשים בשמן הטבעי ללא זיקוק, כיוון שכך הוא שומר על תכונותיו הבריאותיות הטבעיות. ג. "חלב כליות חטה": לפי פירוש רש"י הכוונה שהחיטה תהיה שמנה כחלב (של הכליה) וגדולה ככליה. חלב החיטה הוא תוכנם של גרגירי החיטה, דהיינו הקמח. צורת הגרעין של החיטה דומה לכליות בשל החריץ החוצה אותו לשניים. יש החושבים ש'חלב' משמעו: מבחר, מיטב (השווה: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן", במדבר יח, יב). יבולי החיטה בארץ תלויים במידה רבה בכמויות המשקעים. בצפון הארץ ובמרכזה, בשנים שבהן יורדים גשמים בכמויות מספיקות, מגיע היבול ל-800 ק"ג לדונם (בזנים אביביים בלבד). ישראל אינה יכולה לספק את כל תצרוכת הקמח שלה, ובייבוא החיטים מחוץ לארץ מביאים בחשבון את הצורך להשיג את טיב הקמח הרצוי ע"י ערבוב הגרגרים המיובאים עם היבול המקומי.
תגובות