6 אחה"צ 30 בנובמבר לונדון אנדרגראונד מולי יושבת נערה הודית, היא מדברת בטלפון במבטא לונדוני מובהק. יש לה לק סגול על הצפורניים ואני כל הזמן מסתכלת עליו. מימינה יושבים ארבעה יפנים, שלוש בנים ובת אחת. הבת נראית מהורהרת, היא יושבת בצד בשקט. שלושת הבנים דומים זה לזה, שלושתם רחבים ומחייכים, הם מדברים בקול וצוחקים מפעם לפעם. משמאל לנערה יושבים שני ילדים,כנראה אח ואחות, הם נראים ערבים. אני מנסה להחליט אם הם מאוד עניים, מצד אחד הנעליים שלהם בלויות אבל הג'ינס של הילדה נראה די איכותי, אולי היא קבלה אותו מתנה שבוע שעבר בחג המולד? טפשה- אני אומרת לעצמי, הם ערבים, איך הם יחגגו בדיוק את חג המולד? בעצם- עולה לי מחשבה, הם ערבים- אצלם אי אפשר לדעת. משמאלי יושבת אשה כבת ארבעים, יש לה שיער בלונדיני כהה מתולתל והיא נראית בריטית טפוסית, היא יושבת בקומה זקופה, רגל על רגל, תיק העור השחור מונח על הברכיים, כל תנועה שלה נראית לי אצילית, לידה אני מרגישה יותר נמוכה ממה שאני באמת. מימיני יושב אבא שלי. העיניים שלו עצומות, בטח ישן- ובצדק, רק לפני ארבע שעות יצאנו מהית'רו- נמל התעופה הגדול באנגליה ובין הגדולים בעולם, לאחר טיסה של 12 שעות, לא כולל עיכוב של שעתיים. הרוח שורקת מבעד לחלונות ואני חוזרת להסתכל על הלק הסגול של ההודית, העולם הזה מורכב רק לפני יום נפנפתי על עצמי במרץ דף נייר בניסיון נואש לגרש את הלחות והחום והיום אני מושכת את כובע הצמר שלי עד מעבר לאוזניים בניסיון נואש לא לתת לרוח להיכנס. הרכבת נעצרת בחריקה ואני מתנערת מהמחשבות, על הדלתות היו תלויים קשוטים של חג מולד- סרטים ירוקים ואדומים ואני חושבת על הבית של דוד שלי, על עץ האשוח שיש לו בסלון ועל אשתו הגויה, אני חושבת על הטלית שהבאנו לו- ניסיון קלוש לעורר את הניצוץ היהודי. הדבר היחיד שהתנוצץ שם זה המנורות הקטנות שעל העץ העולם הזה מורכב עוד שתי תחנות ואנחנו יורדים בדרך לטיסה האחרונה הביתה ואני חושבת על יהודים וגויים על חומר ורוח על גלות פנימית וחיצונית. אני חושבת על הפיגועים והגשם שיורד עכשיו בבית אני חושבת על זה לא ישנתי בערך יום ועל זה שהידיים שלי קופאות התחנה שלנו ואני קמה מהמושב אומרת שלום לעיר הזרה שלא ממש ראיתי רק דרך האנדרגראונד ובעצם- חולפת בי מחשבה הדרך הכי טובה להכיר דברים היא להסתכל עליהם מתחת לפני השטח וזה בדיוק מה שעשיתי