תיבת הגומא מערסלת את גופי על הגלים איש לא ימשני מיאור, אשר המליחו את מימיו דמעות אין-קץ; וּבת פרעה לא מחכה על הגדה ואחותי בוכה על בּור, אשר ממנו איש לא שב והרוחות נושאות אלי את מזמורי התהילים. בּגבול הצר המחלק בּין האמת לאגדה אני מרגיש כּיצד מכּים בּי סיפּורים וחלומות ובגינם עולה וצפה בּי לאט אותה לאוּת... והשירים נותרו כּלואים כּציפורים היתומות בּקן נטוש, אשר הותירו ההורים ללא צידה. וכל שירי, ללא יוצא, החטיאו את המציאות ולא השארתי אחרי נביא אמת שיעמוד בּשער עיר ויבשר לכל אדם מילת האל הכּל להבל ולריק ואין מסך מסתיר שום סוד לא מחכּה לי אלוהים לשקול צדקה לכף של זכות לא שב אדם לגן קסום ולציון לא בּא גואל איש לא נוהג את הספינה ואין פּה כּלב תלת-ראשי זיכרונותיי מתעופפים כּמו הרוח בּעלים אך לא יוקדת אש תמיד המבערת את נפשי רק שכחה בּרוכה שלוחה; חייתי ואני חדל.