טַנטַלּוֹס כליל סונטות יהונתן דוד א כּסִיפּוּר שסוֹפוֹ כְּבר ידוּע מראשׁ לכּדור אקפּל ניירות ללא מלל, לא יִצְלח בידי להתיר את החבל שקשור קשר גוֹרְדִי, ממתין לי עד בּוֹשׁ שאפְרוֹם סוֹדוֹתיו; וּבדִין אז אדְרוֹשׁ זר תרזה לראשי, תשוּרת מנצח והקול בראשי מתעצם ורוצה, אך ידי מְסַרְבוֹת דְיוֹ בּקֶסֶת לבְחוֹשׁ. איך אוכל בּנתיבי ענקים למצוא דרך מלותיי הדלות מחווירות, חסרות ערך זה השיר לא יהא אוֹבֶּלִיסְק אלמותי בּייאוש הצורב, הלועג, המצבּיע בּאימת חידלוֹן לא ניתן להבּיע מְנֶמוֹסִינֶה שולחת בִּתה לביְתִי ב מְנֶמוֹסִינֶה שולחת בּתה לביְתִי מזכּירה לי חלום שרציתי לשכּוח מבעירה השראה מנבּיטה בּי שוּב כּוח לנסות ולחדור לנבכי נִשְמָתִי למבוך הנפתל, האיוֹם, הכְּרֵתִי ולגאול משורר שאיבּד את הדרך שסטה מנתיבו לשבילים חסרי ערך לא יכתוב לעולם שיר הִמְנוֹן אמִתִי לא לזֶוְס המבריק, המְסדֵר בּשמיים משקליי גורלות בּכפות המאזניים, לא לאַרֶס, האל שיגזור את מותי רק לבנו השובב, הסוֹרר, השולח חץ תשוקת אהבה ללבִּי הקוֹדֵחַ רק לאֶרוֹס אולי יעלה בּידִי ג רק לאֶרוֹס אולי יעלה בידִי להקדיש יצירה, אך המוזה שותקת אֶראטוֹ בּוֹכָה, בְּעוֹד קְלֶיאוֹ צוֹחֶקֶת מעלות בּי כּאב נעלם, בּרֵאשִיתִי ובמתק שפתיי, בּחיוך מלאכותי: אז שאלתי: "מדוע הואילה לשלוח אתכן האלה, ועוד אין לי מנוח, חסרה השראה וחזון אמיתי" אולם קליאו: "בּטרם אשיב לדבריך" ,אמרה, "עלטת שכחה מעליך אסיר ותדע מי היית, תפגוש גלגולך הקודם". ואני אז דרשתי: "קראי לי בּשמי" ומייד החרשתי "לא אוכל לספר, כּך מוטב, אל תדרוש" ד "לא אוכל לספר, כּך מוטב, אל תדרוש רק הקשב לדברי והבן מן הרצף בּמי אמורים הדברים". והקצף בּכלי החמר בּוֹ החלה לבחוֹש כּבר החל לעלות על גדותיו ולגלוש ואדי ניחוחות כּבר פּשַטוּ בּחדר מחשבות נהרו בּראשי כּמו עדר הצועד בּעקבות אדונו שבּראש לרגלי הליקון המסולע, המרקיע; שרעפים אחזוני כּשחר מפציע המניס וצובע צללים; כּמלקוש המותיר ניחוחות אחרונים של החורף בטרם בּגד זכרוני, הפנה עורף בּימים קדמונים, עת מהלתי תירוש ה בּימים קדמונים, עת מהלתי תירוש בנקטר אלוהי, אין מגן ומושיע גַנִימֶדֶס מזג לי מלֹא הגביע ואני התבּשמתי; רציתי לפרושׁ ממשתה האלים, לא הצלחתי לכבּושׁ את לבּי המפתה, המאיץ בּי לקחת נקטר אלוהי אל הארץ מתחת אך עינו של האל לא הפסיקה לבלוש אחרי; אך אני מבושם, הלוּם יין אמרתי: אצפין הנקטר, ועדיין בּכול רגע ורגע צפה בּי האל כּשעברתי בּשער אולימופוס ללכת עצר בעדי; כְּמוֹ עץ בּשלכת נִיצַבְתִי מוּל זֶוְס חפוּיי ראש ואבל ו נִיצַבְתִי מוּל זֶוְס חפוּיי ראש ואבל. הוא הרעים בּקולו: "כּאורחִי פּה שהיתָ את משתה האלים בּעיניך ראיתָ אךְ מעלתָ, סרחתָ כּפרח נוֹבל" "מעשֶה שעוֹללְתָ בּפשע גוֹבל לא יחלוף ללא גמול שיזהיר, שירתִיע כּל מי שיחשוב בּלִבּוֹ להרגיע את קול מצפּונו המזהיר, המחבּל "בּבוּלְמוּס לא נשלט, בּתְשוּקָה ללֹא בֶּלֶם, המחזיר כּל תועה מנתיבו אל התלם המנווט אוניית מחשבתו כּחובל "בּרוחות העזות, פּיתויי קול היֶצֶר, המכּה בּחוזקה בּעוזו רב הבֶּצֶר; כּל נבל מעוול בּכְבַלִים יִיכּבל" ז "כּל נבל מעוול בּכְבַלִים יִיכּבל" כּך גזר העוצר ושלחני מקרב דרי המרום, לגרוני להב חרב, חשבתי עד אז שרק אטלס סובל עול עוֹלם על גבּו אך איננו קובל לא ישוב הרַקְלֶס להקל את העומס לאחר שהשיג תפּוחיו; הוא מאוֹנֵס עוד נושא בּשתיקה משקלה של תֶבֶל. פְּרוֹמתֵיאוּס חוֹזֶה בּאֵימָה איך הנֶשֶר ניזון מכּבדו המחודש; והקֶשֶר בּעוֹז זרועותיו אל הסלע יכבּוש. ועלַי כּמותם לא פסח צו המוֹיְרָה גם ידַי נכבּלו, מה אומללתי –אבוי- רע ומר בּשאוֹל, בּצינוֹק המחְבּוֹש ח ומר בּשאוֹל, בּצינוֹק המחְבּוֹש בּעמדי בּאגם, סָנְטֵרִי לח בּמים צִחֵה מצמַא, כּשנפלתי אפָּיים נסוֹג הנוזל האכזר; ואנקוש לְשוֹנִי בְּרִגְבֵי אדמה, בּן-אנוש בִּיש מזל, מקוּלל בּאסון אֵזוֹטֵרִי גם עצים מגבּיהי צמרות, יפֵי-פֶּרִי חִיש גבְהוּ ענפיהם כּי עיניי בּם אלטוֹש ורוחות השאול לא העזו לגשת להקל במעט קללתי המייבשת נכחדו זיכרונות מימים ראשונים השעות כּה דומות, יום נימתח כְּמוֹ נֶצַח השופט בּמרום, לוּ גזר עלי רֶצַח. בּצמא המייאש נספּגו השנים. ט בּצמא המייאש נספּגו השנים לא הכרתי דמותי הנשקפת במים כּבר שכחתי סִיבּת היותי בּנחושתיים כְּמוֹ חייתי תמיד בּעולמות תחתונים והצער כּהָה, וקולות תחנוּנִים לא השמעתי יותר, אל החושך חבַרְתִי ולזוס התגלה שהפכתי אַפָּטי והיה הדבר בּעיניו כּצנינים הוא חשב בּלבּו איך יכְבִּיד את הלחץ וכיצד ימגר מלבּי זרע שַחַץ וחכָּךְ בּעֹרְמָה איך יִדְלֶה תחנוּנים מה ייקר לי מכל, מה ארצה להצליח לעשות בּחיי, אם יפְתַח הבּריח הוא רצה שאחשוף כּיסופים צְפוּנִים י הוא רצה שאחשוף כּיסופים צְפוּנִים, כּשנתן משאלה לאסיר הגווע ייחלתי בקול חרישי ונוגע "יש דבר בּוֹ ארצה פִּי עשרת מונים "על כּל הון ועתק שהיו לְפָנִים להיות מסוגל לשורר כְּלִיל סוֹנטה ובו אעלה על הכתב, כּאנדרטה נצחית, ייסוריי שכִּילו עידנים" ומייד נפתחו אזיקיי ונפלתי מימיי האגם לא נסוגו, השלתי כְּבלי מעלי וכּרעתי לשתות וענפיי האגס ללא הרף הרעיפו פֵּרוֹת לידי - ועל אלה הוסיפו. תלאותיי נהפכו מחשבות חנוטות. יא תלאותיי נהפכו מחשבות חנוטות. עולמי התבהר בִּמְהֵרָה, חֶרֶש חֶרֶש לחשה לי המוזה שירה, נגף טֶרֶש סילקה מנתיבַי, וגילתה אמיתות לא הניחה נוֹצָה מידַי הלְהוּטוֹת בימים כּלֵילוֹת לא עצרתי לרגע לאכול או לשתות, כּמטורף אחוז שֶגָע מַלְאוּ גִילְיוֹנוֹת בְּשוּרוֹת חרוּטוֹת. הרגשתי שלם ואפוּף רוּח קודֶש כשחלפה אצבעי על שורות עמל-חודֶש גאַה בְּנַפְשִי רגש גֶא, אימתני חולני, לא ניתן לתאר את ההֵלֶם שפֶּתָע שלח בגופי שיתוק אֵלֶם כּשאחז בּשירִי להַב אֶש אדמוֹנִי יב כּשאחז בּשירִי להַב אֶש אדמוֹנִי לא ידעתי נפשי מאימה ומצער לא זכרתי מאום, רק נותר לי דף שער אותיות עגולות בּמבוא בּוֹגְדָנִי המצהיר על מפעל נהדר, יומרני, שיר הלל לייסורי שבהַדֶס סבלתי ללא הפוגה יום ולילה עמלתי וכלום לא נותר. כּחולה סופני המבקש את מותו כּמתנת יום הולדת כּך ייחלתי לשוב ולהאדס לרדת לְרעב מערפּל, לצמא יובשני ומתוך ערפל מנמוסינה הופיעה קפאתי מקור וקדחתי, מזיע אותו רגע לפני שמחקה זכרוני יג אותו רגע לפני שמחקה זכרוני נעצה בּי מסמר אחרון כשהבהירה שהאש שאִכְּלה את שירי והבעירה חלום ילדותי בעשן ריחני - מאת זוס נשלחה, והבנתי אני - כּוונה אמיתית שבּלב לא סוֹלחַ על חטא קדמוני שביצע אורחַ. מתנה כּמסווה למפגן כוחני העניק לי האל בּטוּבוֹ השוֹפֵע מעולם לא סלח, לא השיב המַרְדֵע אותיות גזר דינו בברזל מסותתות בעֹרמה קרת-לב בּלשוני משכני למען הכוֹת בּי בּפְרס שווא פּיתנִי; תקוותי הרכּות בידיו מומתות יד תקוותי הרכּות בידיו מומתות ואני חיש הולך וגובר בי הזעם קראתי למרום הרקיע בלי טעם: "כּל מלקות השאול בגופי חרוטות כבר הרגלתי גופי לא לרצות, לא לשתות, לא לכאוב כאבים, והזמן הוא מושיע ריפּא מכאוביי, להבא גם יכְרִיע הכף לצִדִי, אתרגל גם לזאת" לשלילה מנמוסינה ראשה אז הניעה "מטלה אחרונה", היא לי חרש הודיעה, "עליי לבצע בטרם אפרוש" "זיכרונך יימחק, זמן אותך לא יושיע ויכאיב אובדנך כּמו כּרגע הופיע כּסִיפּוּר שסוֹפוֹ כְּבר ידוּע מראש" טו כּסִיפּוּר שסוֹפוֹ כְּבר ידוּע מראש מְנֶמוֹסִינֶה שולחת בּתה לביְתִי רק לאֶרוֹס אולי יעלה בידִי לא אוכל לספר, כך מוטב, אל תדרוש בּימים קדמונים, עת מהלתי תירוש נִיצַבְתִי מוּל זֶוְס חפוּיי ראש ואבל כּל נבל מעוול בּכְבַלִים יִיכּבל ומר בּשאוֹל, בּצינוֹק המחְבּוֹש בּצמא המייאש נספגו השנים הוא רצה שאחשוף כּיסופים צְפוּנִים תלאותיי נהפכו מחשבות חנוטות כּשאחז בּשִירִי להַב אֶש אדמוֹנִי אותו רגע לפני שמחקה זכרוני תקוותַי הרכּות בידיו מומתות