קצת מצחיק אותי, ובאותה נשימה גם עצוב. לקראת הסוף כבר לא רציתי להיות לך לאהוב. הרגשתי שמיצינו, פתאום התחלתי לחשוב, הבנתי שאחד את השני לא נוכל עוד לאהוב. צריך להמשיך, למקום אחר, כזה שילהיב, בו ארצה להיות יותר. והיום, אני חושב שמיהרתי לוותר... רציתי להיות במקומות אחרים, שמישהי חדשה "תעשה לי פרפרים"... מאסתי באינרציה של חיים שלווים, פתאום, בניגוד מוחלט למי שאני, חיפשתי שינויים. אז יצאתי, לדרך לא סלולה, אל מקום אחר, לחפש את "האחת החדשה". חשבתי שלא יהיה מסובך, שאמצא די מהר מישהי שתעורר את אותו עניין שגיליתי בך. הלכתי, קצת יותר ממה שאני יכול, פתאום העולם נראה לי יותר מדי גדול... רחב מלהיסקר בצעדה במבט, לא, לא בטוח שאמצא את האחת... היום אני מבין שפיספסתי אותה, נתתי לה ללכת, בלי לנסות להשיב לשגרה מלחמה... נתתי לה ללכת, מסתבר שלעולם, והיום קשה, אפילו עם שיר... קוראים לו "נועה של הים"... פספסתי, מצטער, כל כך.