לקראת הסוף כבר לא היה לנו טוב, פתאום הרגשתי שאני מפסיק לאהוב... התבוננתי בנו, והרגשתי כבסימטה חשוכה, רציתי ללכת, לחפש לי רחוב אחר, מלא אהבה... רחוב שיעיר אותי בוקר אחר בוקר, כשאני מאושר, כן, הייתי שלם עם המחשבה שנגמר... אז דיברנו, וחיבוק אחרון, עצוב, כן. ועם זאת עם זיק של שמחה, עכשיו מתחיל עידן אחר, מחר תקופה חדשה... היה לי ברור שלא יהיה קל לשכוח, ידעתי שדרושה השקעה של לא מעט כוח, אבל הייתי שלם, סוף סוף חושב בהגיון, פתאום מצליח לשים את הרציונל במקום הראשון. עברה לה תקופה קצרה, והרגשתי כמצליח, תחילה כל הסיפור נראה לי מבטיח. נכנסתי לרחוב חדש שהרגיש כמו ההוא מהחלום, הוא נראה מואר מתמיד, אפילו הלב כמעט החל להלום... ואז, תוך תקופה די קצרה, הרגשתי שאזל השמן במנורה... פתאום חושב עלייך כל יום, עד מאוחר, את, שהפסקת להיות חלק מחיי לא מכבר... היום אני מרגיש כמכה על חטא, ולדעתך קצת מאוחר להתחרט... המשכת הלאה, התחלת תקופה חדשה, אולי אפילו שוב פנויה לאהבה. אז כן, קשה הרבה יותר משחשבתי שיהיה, לא ממש מצליח לשכוח אותך, מודה ומתוודה... מחפש התחלה ששוב תדליק לי את הפנסים, כעת בלעדייך, מחפש אור חדש בחיים...