שנת 1992. החייל המנומנם עצר טרמפים ליד היישוב המבודד, בש.ג שמר חייל צנחנים מנומנם לא פחות, מוזיקה שקטה של שעות הצהריים בקעה מן המקלט שעמד לרשותו, השיר "לא פעם בקיץ" בביצועו של אריק איינשטיין היסה את הדממה, פתאום מאי שם מתוך הכביש המוביל אל היישוב הופיע אדם רכוב על אופניים עתיקות, מראהו היה כשל מבשר הגאולה, זקן לבן עיטר את פניו, פיאות מסולסלות וכומתה שחורה את ראשו. הוא קרב והביט בחייל הממתין לטרמפ ואחר כך פלט במבטא תימני: "איזה מדינה! זעקה רבה בוקה ומבולקה! את מי רוצים לשים שרת החינוך?" ואז זקף את אצבעו כיודע דבר: "אההה ! שולמית ענני! בושה וחרפה למדינה, בחורות מבית ספר ילכו עם שדיים בחוץ? לא מתביישים? זאת שומרת פתחי גיהנם! מכניסה רק את החברים שלה!" הש.ג. המשועמם נחנק מצחוק ואילו החייל שעצר טרמפים שאל: "ומי כבודו?" "אני סאלם זהבי מגדרה, באתי לכאן במיוחד על מנת לבשר על המקרה, יחרים אבוהה של שולמית ענני" והוא זעק : "אלוקא דשולמית ענני!!!!" "תגיד, היא בודקת את החברים שלה שנכנסים לגיהנם?" "נו בטחחח! יש לה מכשיר כזה כמו שיש למאבטחים בכניסה לשוק העמק בגדרה" סינן סאלם. החייל עצם את עיניו לשנייה ואחר כך פקח אותן, איזור הש.ג. היה ריק לחלוטין למעט השומר המנומנם,ומנגינת הנעימה של "לא פעם בקיץ" שהמשיכה לככב. הזקן הפלאי נעלם כלא היה.