מה שנכתב כאן, אולי ממרחק של שנים ייראה אחרת. הרי עברו רק כמה שבועות וזה כבר לא נראה דומה. למה שהיה. שיהיה. שעודנו. ואולי זה העודנו שכותב פה את הדברים האלה. זה בטח לא אני, לא מה שהיה. לא מי. אני כל הזמן אומר אנחנו ומתכוון אני. או שזה להיפך ? הרגש. נכון, הרגש. האהבה לא מתה, כמו שרוצים הרומנטיקנים. היא גם לא הלכה לשום מקום. היא נשארה במקומה, נשארה כדי לדרוך על הכואב, לשלוף את הקוצים מתוך הלב ולתקוע אותם במקום חדש בכל פעם, להתבייש איתך, לדמם ממך לאט לאט החוצה את מה שעשית, את מה שלא יכולת שלא לעשות.
ופתאום לבד. זה לא הקור, זה לא חוסר האונים. זה לא שאין למי לחזור אחרי יום גועלי בחוץ. זה איך שאת היית מסיטה את השיער שלך מהפנים, זה איך שאת היית נושמת אותי לרווחה. האיך היחידי שהיתה לי משמעות בו. משהו זולת אני. ואולי אין משהו זולת אני, הרי אמרתי כבר שהרגש. וזה נכון שהרגש. השנים הן לא מרחק. השנים הן מלט שמטביע את מה שהיה ומקבע אותו בתוכי. את מצטרפת לשורה ארוכה של מלחמות אבודות, של ציפיות, של אובדן תמימות שחוזר ואובד עם כל נשימה מאשימה של מי שאהבתי, עם כל אכזבה של מי שרצתה שאני אהיה, אולי, מישהו יותר, או מישהו אחר. שורה אחידה וקפואה של לפידים שכבו, לפידים שמאיימים להידלק.
אצלי כל לפיד כבוי הוא לפיד שמאיים להידלק.
ואולי בגלל זה אני מנסה, אולי אני בורח. אולי לכן אני מחכה שתכלה האש בעולם הקר הזה. לשתוק, פירושו לבוא אלייך ולומר לך שאני עוד אוהב אותך כל-כך עד שאני חייב שתלכי. שתבואי. שתבואי עם מחק-של-עיפרון, או טיפקס או דלי של זפת רותחת בכדי לשטוף את הזיכרון הזה. למחוק את המשמעות הנדבקת הזאת. את הבושה. לחזור להיות אני. בלי לפידים, בלי בעירות. רק אני אני. אבל מה עם הרגש. מה איתו באמת ? אתה קובר את כל הלפידים בחול ומקווה לטוב. זה הכל ממה שאפשר לך לעשות. לקוות לטוב. אולי ממרחק של שנים זה ייראה אחרת. אולי כתוב במילים זה יכאב פחות. אולי עוד תוכל יום אחד להסתכל מבלי להישרף. המלט יאסוף אותך וירטיב, ויבנה ממך משהו חדש יותר. אולי עמיד יותר. חסין מכאב, נטול אפר. ללא בושה.
ואולי תבוא להבה חדשה.
שלך ברגש, שגיא.
