למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2015/01/Bo-Locust-in-egypt.html
מכת הארבה
הארבה הוא חרק ממשפחת החגבים, הניזון מן הצומח וידוע באפריקה ובמזרח התיכון כמזיק העושה שמות בצמחיה. דורות רבים היתה הופעתו הפתאומית של ארבה בגדר חידה – עד שפוענחה בחמישים השנים האחרונות. מתוך למעלה ממאה מיני חגבים המצויים בארץ ישראל מתאים רק מין אחד – הארבה המדברי – לתיאור הארבה שבמכת מצרים. למין זה שתי צורות הופעה: 1. הארבה הבודד, שצבעו ירקרק-וורוד, והוא מצוי בארץ ישראל במידה מצומצמת כל הזמן. 2. הארבה ההמוני, או הגדודי, שהפרטים הבוגרים בו צהובים וצבעם של הפרטים הצעירים נוטה לשחור. הוא מגיע לארץ בהמוניו אחת לכמה שנים.
רביית הארבה נעשית ע"י הטלת הביצים בקרקע, ומן הביצים בוקעים פרטים הדומים לבוגרים, אלא שהם קטנים יותר וחסרי כנפיים. תוך כדי גדילתם הם משילים פעמים אחדות את הכיסוי החיצוני של גופם, ומשלב גדילה אחד למשנהו גדלות הכנפיים.
הארבה חי כפרטים בודדים בערבות אפריקה המרכזית. ההשתנות ממופע הארבה הבודד למופע הארבה ההמוני מתרחשת בטבע, כאשר המדבר מתכסה בצמחייה בעקבות גשמים חריגים בעוצמתם. בתנאים מיוחדים אלו מוקם דור שני בתוך אותה שנה ולו שיעורי הישרדות גבוהים. מספר הביצים שמטילה נקבה עולה מ-40 לערך בשנה רגילה ל-150 בתקופה זו. המסר הכימי לשינוי הארבה הבודד לארבה ההמוני טמון בקצף שבו מטילה הנקבה את ביציה. האופן בו מועבר המסר להתנהגות הלהקתית בין הפרטים הוא בחיכוך "הכתפיים", הבלתי נמנע כתוצאה מהצפיפות הרבה. אז יוצר הארבה להקות עצומות, המונות מיליונים של פרטים, וכתיאור הנביא ירמיהו: "כי רַבּוּ מארבה ואין להם מִסְפָּר" (ירמיהו מו, כג). במכת הארבה במצרים, כמות הארבה היתה עצומה במיוחד עד ש"וַיְכַס את עֵין כל הארץ ותֶּחְשַך הארץ"(י, טו).
"רוח הַקָּדִים"(י, יג) היא שהביאה את הארבה למצרים מבית גידולו בדרום סודאן. 'קדים' היא הרוח החמה הנושבת מן המדבר, ונקראת 'קדים' משום שבארץ ישראל היא באה בדרך כלל מצד מזרח (קֶדֶם), ויש שהיא באה מצד דרום-מזרח, ובמצרים היא באה מצד דרום. רוח זו נושאת את הארבה ההמוני לארצות הים התיכון. אך "רוח יָם"(י, יט), מערבית, שוב מנקודת ראותם של יושבי ארץ ישראל, או מצד צפון-מערב במצרים, מעלה את הארבה באוויר ומפילה אותו לתוך ים סוף, מזרחה לעמק הנילוס. כך קורה גם בימינו עם להקות ארבה קטנות יחסית, הפוקדות את מצרים ואת ארץ ישראל ושכנותיה.
הארבה שפקד את ארץ מצרים בהמוניו היה מכונף, ונראה שעמד בשלב שלפני ההתבגרות המינית – מצב שבו רעבתנותו גדולה ביותר. ארבה כזה מסוגל לכרסם לא רק את עלי העצים אלא גם את קליפתם; "ואכל את כל העץ" (י, ה)-משמעו הפירות ואף העלים וקליפות העצים. על כן מובנת זעקת פרעה: "וְיָסֵר מעלי רק את המָּוֶת הזה"(י, יז).
נקווה ש-ה' יצילנו ממכה קשה זו.
