פסיעה אחת, ועוד אחת. הוא קיבע את מבטו בקצות נעליו. כל תנועה גררה אחריה מפל של כאב, כמו המים הצונחים מקצה הצוק. מים… פסיעה, ונוספת. שריריו בערו, משוועים למנוחה. כל גיד בגופו זעק נואשות. עוד פסיעה. גופו איים לקרוס, חולשה פתאומית שטפה את כל אבריו. הוא התרגז. "אני בן אדם. יש לי כוח להתגבר על כל דבר שאני רוצה. האמונה שלי והלהט שלי מסוגלים לסייע לי לעבור כל מכשול". האמונה סייעה לו, ובכוחה הוא אילץ את שריריו המותשים להמשיך. הקרקע הייתה כמעט בלתי עבירה. הוא התמקד בקצות נעליו, מסרב להביט קדימה. דרכו שלו הייתה הנכונה, וכל שמסביב היה רק אשליה. הוא ידע זאת בודאות שאין כמותה בעולם. פסיעה. הקרקע חרקה מתחת לשרידים הבלויים של נעליו. שלפוחית אחת מרבות התפוצצה, שולחת גל של כאב במעלה רגלו. פסיעה. השמש קפחה על עורפו הצרוב ממילא. ראשו כאב, ותחושת כוויה פשטה בכל עורו מן המותניים ומעלה. פסיעה. כל חלקיק בגופו שיווע למנוחה. הוא המשיך למרות הכאב, למרות החולשה. פסיעה. "אני אדם. אני מאמין במה שאני עושה, אני הולך בדרך הנכונה, וזה שהיא קשה רק מוכיח את זה. הקשיים המטופשים האלו לא יסיטו אותי מדרכי. האמונה שלי מסוגלת להתגבר על כל קושי. הם עוד יראו. למרות כל הטענות שאני צועד בדרך הלא נכונה, אני אגיע לשם, אני יודע שאגיע, ואז נראה מי צעד בדרך הלא נכונה". מבט ממוקד בנעליים. פסיעה. ואז לא היה עוד כאב. מצאו אותו בבוקר, בתחתית הצוק. אלו שהגיעו למקום לא יכלו להבין מה גרם לו לצעוד בדרך מלאת המהמורות והמכשולים אל מעבר לשפת הצוק, כששלטים המפנים אל הכבישים נעוצים בכל פינה.