ושיווא הנערץ רוקד, רוקד על הגופות
(הבהרה: שיווא הוא האל הראשי של הודו, ולרוב מייצג את המלחמה. אחת הסצנות המפורסמות ביותר בהן הוא מופיע היא לאחר קרב עם השדים, כשהוא אוחז בשערותיהם של המובסים ורוקד על הגופות)
בדיוק מה שחשבתי, אבל לא ידעתי איך להביע.
אולי כדאי להוסיף הסבר על מי זה שיווא (חוץ מזה שהוא אל הודי), ולמה הוא רוקד על הגופות.
כמו שכבר אמרתי - תמשיכי!
[ליצירה]
מושלם
בדיוק מה שחשבתי, אבל לא ידעתי איך להביע.
אולי כדאי להוסיף הסבר על מי זה שיווא (חוץ מזה שהוא אל הודי), ולמה הוא רוקד על הגופות.
כמו שכבר אמרתי - תמשיכי!
[ליצירה]
תראי. אותם יהודים יכולים, טכנית, לעבור לגור בעזה. אלא שאפילו הרב קוק אמר שמה שחשוב הוא הממסד, הריבונות היהודית, העובדה שהקמנו מדינה משלנו.
ליהודים יש מדינה, ואולי העבירו אותם מקום - אבל אין קשר למלה "גלות".
[ליצירה]
אתה כותב טוב, הטקסט זורם חלק. כמה בעיות טכניות, וכמה תוכניות (ואני לא באה לרדת על אף אחד :)
ברור לי שהוא 'פראייר'. אתה אומר את זה כבר בכותרת. הצלחת גם להציג כאן דמות שהיא, איך לומר, פראיירית. אבל מערכת היחסים ביניהם לא אמינה, ומוגזמת מאוד. כתרגיל א-עלילתי לעיצוב דמות זה מאוד טוב. כסיפור עם פואנטה זה מאולץ, מכיוון שהמצב שאתה מתאר הוא מאוד, מאוד מוקצן.
המשפט הראשון -לא הבנתי מי מדבר, אל מי ועל מה.
טכניים קטנים ומתקטננים שהפריעו לי: "הרבה טיט נדבק עליהם" - הם אוכלים בטון לארוחת ערב? שאריות אוכל, אולי. לא טיט.
"בהתאמצות מאוד מאוד גדולה" - תיאור מסורבל. מה רע ב'במאמץ רב'?
מנובל - צ"ל מנוול.
ו"בלי טיפת תודה" - זו האכלה בכפית. מרגישים אצלך חזק מאוד שהיא כפויית טובה, ומהבחינה הזאת בנית את הדמויות נהדר. בלי טיפת תודה זה ביטוי די קלישאתי, שאומר את מה שכבר הצלחת להעביר לי.
ושוב: הטקסט שלך כתוב חלק וזורם, הבניה של הדמויות - גם אם מוקצנת - עקבית ומשכנעת, למרות שהסצנה לא. ובהחלט הצלחת להעביר הרגשה של 'פראייר'... בהצלחה.
תגובות