אני שונאת אותך. תראה מה גרמת לי לעשות. הכל בגללך. ולא התכוונתי באמת שלא. אבל הדם ניגר על הרצפה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני מסתכלת עליך, ואתה דומם. ואתה חי. ואני לבד. וקר לי. והכל בגללך. לא אומרים לי דברים כאלה, אתה לא מבין? לא, אתה לא מבין. קראת אותי, וחשבת שהבנת. אבל טעית. ולא עוד שירים. ולא עוד סיפורים. גם ככה לא הלך לי. וזה הסוף. שורות אלו הם הסוף. שלי. של הרצון שלי לספר אותי. ועכשיו אין לי תחושה ברגליים. ואני מסתכלת עליהם. לא רוצה לראות אותך. המחנק עומד לי בגרון. לא רציתי לעשות את זה וזה קרה. כנראה נועד לקרות. יש אנשים שלא צריכים לחיות. יש אנשים שלא יכולים לחיות. אני מכירה את שני הסוגים. ואני יודעת מי צריך להשאר בחיים, ומי נשאר בסוף באמת. אתה ואני מתחלקים לשניים. אני סוג אחד ואתה השני. אני אפילו לא מכירה אותך, מצחיק. עכשיו הכל רגוע. ולא צריך לקבל הערות על הנשמה שלך. על המחשבות שלך. מאנשים שלא מכירים אותך. שלא יודעים אותך. עכשיו הכל טוב. עכשיו אני לבד. באמת. סוף.