פעם החזיק המלך קלמנסי הiiv חתלתול בידיו. המשרתים מצאוהו על השלג של גינת הטירה, שם וודאי היה מת תוך זמן קצר, אך המלך ציווה שיביאוהו לפניו. החתלתול היה קטן ופרוותי, רועד מקור. עניים קטנות ירוקות הסתכלו בפני הוד מלכותו באימה. "הנה כך בדיוק נראה עמי, שאני מולך עליו..." חשב קלמנסי "רעב, מגפות, סתם עוני... זה שבעה שנים שאני לובש את הכתר ולא הצלחתי לשנות שום דבר..." על העמודים העבותים שתמכו בקימרונות התקרה בערו לפידים אך האולם היה חשוך ורק מחלון צר שעל ידו עמד המלך נשפך פנימה אור חיוור. מאחורי החלון ירד שלג. "אגדל אותך בתוך ארמוני" אמר המלך לחתלתול "והיה כראותי אותך חיה אומללה, ונזכרתי בצרות עמי, ואתאמץ להקל עליהם את סיבלם". והשלג ירד ללא הרף,יצר כובעים על השניים של החומה על החודים של המגדלים על שרשראות הגשר שמעל התעלה. "בעצם כמובן, שטויות הכל..." חשב המלך "הוא יגדל להיות חתול גדול ושמן והכל ישאר אותו דבר הרי ככה היה תמיד וככה תמיד יהיה. אם אתה מלך או אם אתה חתלתול קטן-הכל אותו דבר". איפשהו למטה היכה פעמוך הכנסיה.