אלבאקורקי – עברית: המילון החדש לפני שנים רבות, כשהייתי רק ילד קטן, גרתי בקופסה מתחת למדרגות בפינה של המרתף לא רחוק מחנות הפתיונות של ג'רי... אתם מכירים את המקום.. בכל מקרה, אז החיים היו אחלה והכל היה פשוט... נחמד!! חוץ מהעובדה שכל בוקר אמא שלי הייתה עושה קערה גדולה של כרוב כבוש לארוחת בוקר. קערה גדולה של כרוב כבוש! כל בוקר! זה שיגע אותי. אמרתי לאמא, "הי, אמא, מה כל הקטע עם הכרוב הכבוש?" והאמא היקרה והמתוקה שלי, היא רק הסתכלה עליי כמו שפרה מסתכלת על רכבת מתקרבת. והיא התכופפה אליי, ואמרה: "זה טוב בשבילך!" ואז היא קשרה אותי לקיר ותקעה משפך לפה שלי, והאכילה אותי רק כרוב כבוש עד גיל 26 וחצי. ואז נשבעתי שיום אחד, יום אחד אני אצא מהמרתף הזה ואנדוד למקום רחוק וקסום, שבו השמש תמיד זורחת ולאוויר יש ריח של בירה, והמגבות, הו, כל כך רכות! במקום בו הגבאים והמצורעים ינגנו ביוקללות שלהם כל היום, וכל אחד ברחוב ישמח לגלח את הגב שלך בשביל חצי שקל! [ווקה, ווקה, דו-דו, יה!] אז, תקשיבו, אנשים, זה לא היה רחוק מהזמן בו החלום שלי התגשם. בגלל שממש באותו יום שבא אחרי היום שקודם, הייתה תחרות כזאת בתחנת רדיו מקומית של מי יכול לנחש הכי מדויק את מספר המולקולות שיש בתחת של ליאונרד נימוי. פספסתי בשלוש, אבל עדיין זכיתי בפרס הגדול – זה נכון, כרטיס כיוון אחד, מחלקה ראשונה... לאלבאקורקי אלבאקורקי אתם יודעים, אף פעם לא הייתי על מטוס אמיתי קודם, ואני חייב לספר לכם, זה היה ממש כיף.. חוץ מזה שהייתי צריך לשבת בין שתי נשים אלבניות ענקית עם בושם חזק מדי. והילד הקטן הזה מאחורי המשיך להקיא כל הזמן. לדיילת נגמרו הפלפל והבוטנים המלוחים, והסרט במטוס היה "כיפת-חיים" עם פולי שור... אה כן, ושלושה מהמנועים של המטוס נשרפו והתחלנו ליפול והתנגשנו בגבעה והמטוס התפוצץ וכולם מתו. חוץ ממני. יודעים למה? כי שולחן ההגשה למעלה, וגב המושב במצב זקוף שולחן ההגשה למעלה, וגב המושב במצב זקוף שולחן ההגשה למעלה, וגב המושב במצב זקוף אז זחלתי מתוך ההריסות השרופות, אני זחלתי על הידיים והברכיים במשך שלושה ימים שלמים, סוחב את מזוודת העור הגדולה שלי, ואת סקסופון הטנור שלי, ואת תיק הבגדים שלי, ואת כדור הבאולינג ששוקל 12 פאונד, והשנורקל החתום המביא מזל שזוהר בחושך. אבל סוף סוף הגעתי לפונדק המנוחה המפורסם באלבאקורקי, שם המגבות, הו, כל כך רכות! ואתה יכול לאכול את המרק שלך ישר מהמאפרה אם אתה רוצה. זה בסדר, היא נקיה! טוב, אז נכנסתי לחדר שלי, וכיביתי את האור, והדלקתי את הספקטרום-ויז'ן, ובדיוק עמדתי לאכול את השוקולד הקטן הזה שעל הכרית שאני כל כך, כל כך אוהב, כשפתאום יש דפיקה בדלת. טוב, מי זה יכול להיות? אני עושה, "מי זה"? אין תשובה. "מי זה" אין תשובה. "מי זה?" ואני לא שומע כלום. אז אני הולך ואני פותח את הדלת, ובדיוק כמו שחשדתי, זה היה אנדרוגינוס ענק עם להקת שחפים, תסרוקת מוזרה ורק נחיר אחד. או, אני כל כך שונא שאני צודק. אז, בכל מקרה, הוא מתפרץ לחדר שלי, וחוטף את השנורקל המביא מזל שלי, ואני עושה "הי, אתה לא יכול לקחת את זה! השנורקל הזה היה ממש כמו שנורקל בשבילי!" והוא כזה, "או, קשוח.." ואני כזה, "תן את זה!" והוא כזה, "תכריח אותי.." ואני כזה, "או קיי!" אז משכתי לו את הרגל והוא משך לי את הושט, ואני נשכתי לו באוזן, והוא לעס את הגבות שלי, ואני לקחתי לו את התוספתן, והוא עשה לי חוקן, כן באמת, נשבע לכם. ואיך שהוא באמצע כל הקטע, השפופרת יצאה מהמקום, ואחרי עשרים שניות, שמעתי קול מוכר. ואתם יודעים איך זה נשמע? אני אגיד לכם איך זה נשמע! זה אמר, "אם ברצונכם לשוחח, נא נתקו וחייגו שוב. אם אתם צריכים עזרה, נתקו וצלצלו למרכזנית. אם ברצונכם לשוחח, נא נתקו וחייגו שוב. אם אתם צריכים עזרה, נתקו וצלצלו למרכזנית". באלבאקורקי! אלבאקורקי! טוב, אני אחסוך קטע משעמם, מה שקרה זה שהוא ברח עם השנורקל. אבל מיד נדרתי שאני לא אנוח ואני לא אישן לרגע על שהאיש חד הנחיר יובא למשפט. אבל קודם, החלטתי לקנות כמה דונאטים. אז נכנסתי למכונית, ונסעתי לחנות הדונאטים, ואני הלכתי אל הבחור שמאחורי הדוכן והוא כזה, "כן, מה אתה רוצה?!" עשיתי לו, "יש לכם דונאטים מצופים?" הוא עשה "לא, אין לנו דונאטים מצופים!" אני עושה, "טוב, יש לכם דונאטים ג'לי?" הוא עושה, "לא, אין לנו דונאטים ג'לי!" אני עושה, "יש לכם דונאטים ממולאים בקרם בווארי?" הוא עושה, "לא, אין לנו ממולאים בקרם בווארי!" אני עושה, "יש לכם רוגלעך קינמון?" הוא עושה, "לא, אין לנו רוגלעך קינמון!" אני עושה, "יש לכם לביבות תפוחים?" הוא עושה, "לא, אין לנו לביבות תפוחים!" אני עושה, "יש לכם ציפורני דב?" הוא עושה, "חכה רגע, אלך לבדוק." "לא, אין לנו ציפורני דב!" אמרתי, "טוב, במקרה כזה.. במקרה כזה, מה יש לכם?" הוא אומר, "כל מה שיש לי עכשיו זה הקופסה פה של שנים עשר סמורים מורעבים ומטורפים." אמרתי, "טוב, אני אקח את זה" אז הוא נותן לי את הקופסה, ואני פותח את המכסה, והסמורים קופצים החוצה ומיד נצמדים אל הפרצוף שלי ומתחילים לנגוס לי את הפרצוף. או, הם פשוט השתגעו! הם שיסעו אותי לחלקים! אתם יודעים, זו אחת מהפעמים ששמעתי שיר קטן מתנגן לי בראש. אני חושב שזה הלך בערך ככה: דההה! תורידו אותם ממני! תורידו אותם ממני! אההה! לא, תורידו אותם, תורידו אותם! או, או אלוהים! או שיט! אה! אהההההההה! אווווווווו! רצתי ברחוב עם הסמורים אוכלי הבשר על הפרצוף שלי, מנופף בזרועות שלי, ופשוט רץ, רץ, רץ כמו כלב עם עצירות. ועם כל המזל שלי, התנגשתי ישר בנערת חלומותיי. השם שלה היה זלדה. היא הייתה מעריצת אמנות המחוגות, עם שיניים עקומות וצבע שיער של אפרסקים מעוכים. אני אף פעם לא אשכח את הדבר הראשון שהיא אמרה לי. היא אמרה, "הי, יש לך סמורים על הפרצוף". ואז ידעתי שזאת אהבת אמת. היינו לאחד אחר כך. או, אכלנו ביחד, היינו באמבטיה ביחד, אפילו התחלקנו באותו חוט דנטלי בטעם מנטה. ואז התחתנו, וקנינו בית, והיו לנו שני ילדים יפהפיים, נתנאל וסופרפליי. או היינו אז כל כך ממש, ממש, מאד שמחים, הו, כן. אבל אז, בלילה גורלי אחד, זלדה אמרה לי, היא אמרה "דלעת מתוקה שלי? אתה רוצה להצטרף למועדון התקליטים של קולומביה?" אני אמרתי, "ווֹאו! רגע אחד, מותק! אני פשוט לא מוכן לצורה כזאת של התחייבות!" אז נפרדנו, ואף פעם לא התראינו שוב, אבל ככה הדברים הולכים באלבאקורקי! אלבאקורקי! בכל מקרה, החיים באמת התחילו לזרום, כי בערך שבוע אחר כך, סוף-סוף הגשמתי את חלום חיי. נכון, השגתי לי עבודה במשרה חלקית בבורגר ראנץ'! אני אפילו הייתי עובד החודש אחרי שהדלקתי את הפרצוף שלי עם שמן מנוע. או כן, כולם די קינאו בי אחר כך. קיבלתי המון יחס! אוקיי, ופעם אחת, הייתי בחוץ במגרש החנייה, מנסה להוציא את השעווה המיותרת באוזן שלי עם עיפרון גולף, כשאני רואה את מרטי הזה מנסה לסחוב במדרגות ספה גדולה כזאת בעצמו. אז אני עושה לו, אני אומר "הי, אתה רוצה שאני אעזור לך עם זה?" ומרטי, הוא רק גלגל את העיניים שלו ואמר, "לא אני רוצה שתחתוך לי את הידיים והרגליים עם מסור חשמלי!" אז חתכתי. ואז הוא נורא התעצבן עליי. הוא כזה, "הי, בנאדם, רק הייתי ציני!" טוב, ממש סבבה. איך אני אמור לדעת את זה? אני לא קורא מחשבות. חוץ מזה, עכשיו יש לו כינוי ממש חמוד – פסחזון. אז מה הוא כל כך מתלונן? אה, זה מזכיר לי עוד אנקדוטה משעשעת. האיש הזה בא אליי ברחוב ואומר לי שהוא לא קיבל ביס כבר שלושה ימים. טוב, ידעתי למה הוא מתכוון, אבל רק כדי להיות מצחיק, לקחתי ביס גדול בוריד העורף. והוא צועק וצורח ומדמם, ואני כאילו, "הי, נו, אתה לא תופס?" אבל הוא ממשיך להתגלגל על המדרכה, מדמם וצועק, "אהההה! אההההווווו! אהההההה!" אתם יודעים, מפספס לגמרי את האירוניה שבכל המצב. יש אנשים שפשוט לא יכולים להבין בדיחה, אתם יודעים? בכל מקרה, אה, אה, איפה הייתי? נקטע לי חוט המחשבה. או, טוב, או, אוקיי, בכל מקרה, אני יודע שזה די דרך גרועה להגיד את זה, אבל אני חושב שכל הנקודה שאני מנסה להעביר פה זה... אני שונא כרוב כבוש! זה כל מה שני מנסה להגיד. ודרך אגב, אם יום אחד יקרה שתתעוררו ותמצאו את עצמכם באי וודאות קיומית, מלאים בתיעוב וספק עצמי, והרוסים עם הכאב ומבודדים עם כל הקיום חסר המשמעות ומעורר הרחמים, לפחות אתם יכולים לקבל פיסה קטנה של נחמה בידיעה שבאיזשהו מקום שם בחוץ נמצא היקום המטורף, יש עדיין המקום שנקרא אלבאקורקי! אלבאקורקי! אלבאקורקי! אלבאקורקי! אלבאקורקי! אלבאקורקי! תנו לי אלף! (אלף!) למד! (למד!) בית! (בית!) אלף! (אלף!) קורקי!!! אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי, אלבאקורקי אל... באקורקי! [גרעפס]