אֶפִי גוּד וַויִס (הסיפור המלא) יום שישי שעה שלש אחר הצהרים. כל המשפחה מתכוננת לנסוע אל הדודים בג'בליה "לעשות את השבת" יחד. אֶפִי אורזת בתיק הים ארבע מגבות ואת בִגְדֵי הים: השחור שלה, הכחול-הפועל עם נקודות לְבָנוֹת של מירי הילדה הגדולה בת השתיים-עשרה, בגד-ים רק חלק תחתון ירקרק לְאֶתִי הקטנה בת החמש ומכנסי ספורט כחולים עם ביטנה למישְקָה – בעלה. היא מכניסה לתיק גם שְנֵי כובעֵי ים לה וּלמירי-הגדולה, וֶולְוֶטָה –קרם הגנה מפני השמש, מטפחות ראש משולשות קטנטות לַבָּנֹות בצבע תואם לְבִּגְדֵי הים שלהן. ברגע האחרון נזכרה להכניס לתיק כפכפים, לה שמלת ים עם כתפיות לַבָּנֹות מִכְנָסֵי התעמלות וחולצות טריקו לְבָנֹות וּלבעלה גוּפִיָה צִבְעוֹנית ארוכה. גלגל-ים, דלי, משפך, וּמַחְצֶלֶת. בתיק השני ארזה אפי: כלי רחצה, כלי גילוח, פיג'מות ביבי-דול וורודות לילדות. פיג'מה תכלת למישק'ה ולה כותונת לילה מקסי תכלת חצי שקופה. מכנסי חאקי קצרים, חולצות אחת לבנה ואחת כחולה וסנדלים תנכיים לבנים למירי שתוכל ללכת לפעולות בקן עם בן- דודה. שמלת שבת לְבָנָה ונעלי סירה לְבָנֹות עם רצועה לְאֶתִי הקטנה ובגדי השבת שלה ושל מישק'ה. לָה: חצאית פליסה משי שחורה וחולצת משי לבנה ולו מכנסי גאוורדין בז וחלצה לבנה עם שניי כיסים. השעה ארבע אחר הצהרים משפחת גוּד וַויִס כּוּלָה - חֲבוּשָת כּוֹבַעֵי קש ומשקפי שמש, על מטלטליה יוצאת לדרך. אחרי שעה וחצי של נסיעה תוך כדי החלפת שתי מוניות שרות הגיעו ליפו ומשם בדִילִיגָ'נְס (כִּרכָּרָה) לְגֶ'בֶּלִיָה, היא גבעת-עליה. הפגישה בין שתי המשפחות מרגשת מאד. מרגש במיוחד המפגש בין שתי האחיות אֶפִי ְוְאֶלְקָה הדומות כשתי טיפות מים שלא נפגשו כבר יותר מחצי-שנה מאז עזבו את מחנה העולים בפרדס–חנה וְכֹל משפחה פנתה לדרכה. אחרי מקלחת מהירה והחלפת בגדי החול לְשָבָּתִייִם, יושבים כולם לשולחן סעודת השבת. בין מנה למנה משוחחים על איך וכיצד מסתדרים בארץ, על קשיי השפה (למרות שהם ידעו עברית עוד בחוץ-לארץ,) על המשכנתא שחונקת אותם. אבל בְּכֹל זאת הם שמחים שעלוּ ארצה ולא נשארו שם בגולה אצל המנוולים האנטישמים. כאשר השיחה מתארכת קמים מירי וְדוּדוּ בן-דודה מהשולחן, הם ממהרים לפעולת ערב שבת בקן התנועה. רגע לפני שהם עוזבים, מחליטה המשפחה כי מחר בשמונה בַּבֹּקֶר כולם יורדים לים. שבת, שמונה בבקר הַשָיַרָה עוזבת את הבית וצועדת במעלה אל "הבית האדום" ומשם יורדת לים. מגיעים לחוף. חולצים את הכפכפים, הולכים בחול עד לסככה האדומה. פושטים את הבגדים ונשארים רק בבגד ים. אֶפִי מורחת את כולם בְּוֶולְוֶטָה כְּדֵי שלא יִשַֹרְפוּ מהשמש ואז מִתְפָּנָה לִמְרוֹחַ גם את עצמה באותו קרם הגנה. מותחת חבל בין שְנֵי מוטות תמיכה של הסככה, תולה עָלָיו את המגבות והבגדים של בניי המשפחה אשר נכנסו למים. אֶפִי פורשת בחזית הסככה את המחצלת, חובשת כובע קש רחב שוליים מרכיבה מִשְקָפֵי שמש אופטיות, מוציאה עיתון לעולים חדשים "אֹמֶר" (שהוסתר בתחתית סל הַפֵּרוֹת) פורשת אותו בקצה המואר של המחצלת ומניחה את עצמה על המחצלת כשגבה המרוּחַ בְּוֶולְוֶטָה חֲשֹוּף להשתזפות. מנסה לקרוא עיתון בעברית. לפתע היא שומעת: "סליחה גברת, מה השעה?" מביטה בשעונה ועונה בלי להניד עפעף "תשע"! "סליחה גברת את בטוחה שתשע, אולי תשע ורבע או תשע וחצי?" חזר השואל הלא ידוע ושאל. "אתה ממש נודניק, לך תיקנה לך שעון במקום לבלבל במוח לאנשים". עונה תוך כדי שהיא מתיישבת על המחצלת ומסירה את משקפי השמש מעיניה כְּדֵי לראות מיהו הנודניק הזה שלא עוזב אותה במנוחה כשהיא מתאמצת לקרוא עיתון בעברית? מולה עומד גבר גבוה, שזוף ושרירי. על ידו הימנית צמיד עור רחב בצבע חוּם. "איך קוראים לך ומה יש לך על יד ימין?" עכשיו היא השואלת. -"שמי איתן ופה על יד ימין זה שעון צלילה" ענה בפשטות. -"אז איתן אם יש לך שעון למה אתה מבלבל לאנשים במוח ושואל אותם מה השעה, אתה לא יכול להביט בשעון שלך ולדעת לבד?" שאלה בכעס. -"גברת אל תכעסי, אני אפילו לא יודע מה שמך." -אֶפִי גוּד וָויִס" -"אֶפִי יש לך גב כל כך יפה, חבל שיישרף מהשמש" אומר איתן ומוריד מגבת מהחבל ומכסה את גבה. -"אתה מנסה להתחיל איתי?" שואלת אֶפִי. -"לא, מה פתאום, להתחיל אִתָךְְ רק חבל היה לי על הגב היפה שלך –שיישרף." -"וזה לא נקרא אצלך להתחיל?" -"לא, זה נקרא שאיכפת לי מגב יפה" עונה וצוחק איתן. "אִמָא, אֶפִי, היה כֵיף במים חבל שלא באת אִתָנוּ, אנחנו רעבים נורא." "מִישְקָה, מיִרִי וְאֶתִי "תעשו הכרה," זהו איתן המציל שלנו מהתחנה." מציגה אֶפִי (בעברית עילגת של עולה חדשה) את איתן בפני משפחתה, בלי לדעת אם זו אמת או לא. אֶפִי מקרבת אליה את סל הפֵרֹות, מוציאה מגבת גדולה ופורשת אותה במרכז המעגל. מניחה עליה ענבים שאשכולותיהם נשטפו ונגזרו מראש למנות קטנות, שזיפים אדוּמים רחוּצים, סנדוויצ'ים קטנים מרוחים במיונז עם פרוסות ביצה קשה ועגבניָּה. מהסל השני מוציאה מפיות נייר לבנות, כוסות דוּרוּלֶקְס ותרמוּס עם לימונדה קרה. "איתן אתה מוזמן להצטרף אלינוּ," אומרת אֶפִי. "לא, תודה אני צריך לחזור לתחנת המצילים." "אז, אתה באמת מציל ואני חשבתי שאמא "המציאה" את זה, שלא נחשוב שהיא "התחילה" אִתְּךָָ." אמרה מירי – הבת הגדולה.