"למה לא יורים"/דוד פש (סיפור שלא קרה באמת) ירושלים 18:37- (בגלל שבכל סיפור מתחילים עם מזג האוויר לכן אני לא משנה את מנהג המקום) הגשם הכה באכזריות בחלון ביתי, הנוטה ליפול. לרגע היה נראה שהחלון נופל, אבל חתיכת זכוכית תעמוד גם בחורף הזה, אם היא עמדה 12 כאלה ויותר גרועים. עמדתי שם בחדר מסתובב במעגלים, ופשוט לא מצאתי פתרון לבעיה. מחר אצטרך לנסוע לישוב ביש"ע בלב הזירה החמה, לצורך מסוים לא משנה מה, ולא אכפת לי אם אשמע פחדן, אבל פשוט פחדתי. בדיוק כשהייתי בין השידה לדלת צלצל הטלפון. לאחר דקת שיחה עם השפופרת אמרתי "אל תדאג יהיה בסדר, ביי", הצד השני לא התעניין בנסיעתי מחר אלא שאל אם התינוק שלו (פנטיום 3, מסך 15 אינץ". חלונות 98) בסדר. ירושלים 20:31- "יופי!" אמרתי "פספסתי את המהדורה!". "טוב לא נורא, יש מהדורה גם בתשע". ירושלים 21:33- "יופי!" אמרתי "עוד פעם פספסתי את המהדורה!" לא היה זמן לקטר, כי הטלפון טרטר. "הלו?" כעבור חצי שעה- הצלחתי להשיג "מלווה נשק" ל"טיול" שלי מחר. חייל, שאלוקים יודע איך מצא אותי, ואלוקים גם יודע איך היתה לו חליפת מגן נגד ירי בדיוק בזמן, או שזה משמיים, או שזה חלק מהעלילה, בסיפור הזה. כפי שאמרתי קודם: אלוקים יודע. אחרי שגיליתי שהעיתון שאני קורא הוא ברוסית, ושזה בכלל לא עיתון אלא לוח מודעות ברוסית, שמתי לב שאני שותף כלים ועושה ספונג'ה. כנראה זה היה דחף להרשים את האנשים שיבואו לנחם את קרובי המעטים, בביתי הקט, להרשים אותם שהייתי אדם נקי ומסודר, ולא מפוזר כמו שאני באמת. לאחר הספונג'ה גיליתי שאין לי צוואה, אז ניסיתי לכתוב אחת, ועוד אחת, ועוד אחת... ירושלים 22:43- איך שהוא הבנתי שאי אפשר להוריש למישהו משהו שכבר שייך לו ממילא., ושאנחנו צריכם את יערות הגשם כמו אוויר לנשימה. אז כתבתי בקיצור שימשיכו דרכי, שלא יתעכבו ויצטערו עלי יותר מדי, ונרדמתי בחלק של "חלוקת הרכוש". ירושלים 6:30- קמתי התלבשתי אכלתי . יצאתי הלכתי והגעתי. הנחתי את התפילין אבל כל נסיונותי להתפלל בכוונה יתרה, לא עלו יפה. כל מה שחשבתי זה איך לנקום במי שירצח אותי. ביציאה מירושלים --:-- (חסוי) החייל הגיע, רזה גבוהה, חדק מתוח מדי, מדים ו... נשק ושתי חליפות מגן (הערכה כוללת קסדה-תשלומים נוחים). באמתחתי לא פחות משלושה ידידים ניידים שלי, לא כולל זה של טוראי "חדק" המלווה הנאמן. יצאנו. הדרך ליעד 8:04- אני נבהל מכמה שקיות ניילון שנראות כמו כאפיות. מר חדק מרגיע אותי. הדרך ליעד 8:27- הפעם אני נבהל משלושה בדואים, שהולכים בצידי הכביש, מר חדק מכנה אותם בשם "סתמ-בדואים"(מילה שאיני מבין מה פירושה) בדרך ליעד, כפר ערבי 8:47- אני בקושי נוהג, וכל פרחח שיוצא מהבית, אני אומר שוב את תפילת הדרך (שאותה אגב, שיננתי בע"פ). בשערי היעד 9:01- אני דבוק לכסאי, לא מאמין. ואומר לאיש בירוק: "עברנו את זה נכון?" בעודי לוחץ על הגז. לא הגיע מענה, במקום זה נשמע "בום!!" והיה נראה שהישוב צריך שער חדש. סוף.