חתונה ירדה מהמסוע ,יצאה מהמנהרה והנה היא עלמת חן תמירה, בת עשרים ואחת. לבושה שמלה לבנה ארוכה. רקומה בחזית חוטי זהב, ומשובצת אבני חן זעירות וצבען אדום הארגמן. שובל משי נשרך אחריה. שער ראשה השחור כעורב וארוך, קלוע לצמה היורדת ומגיעה עד מותניה. על ראשה כתר פנינים והינומת תחרה גולשת מאחוריו. מסתובבת חסרת מנוחה בשטח גן האירועים המואר, מצפה לחתן שטרם הגיע ולאורחי החתונה. מציצה מדי פעם בשעון הזהב החדש שקיבלה מהוריו לכבוד החתונה. עוד מעט יגיע הרב וצריכה להתחיל החופה. האורחים רובם כבר כאן והחתן עוד לא בא. החלה חרדה לשלומו. חשש נתגנב לליבה, שמא קרתה תאונה והוא נפצע. אולי להפך, "החליט לדפוק לה ברז" ולא יופיע כלל. איך היא ובני המשפחות ייראו בעיני האורחים? ומה על כל המתנות שקיבלו, איך יחזירו הכל? מה על מחיר החתונה, מי ישא בכל הנזק? למרות שדאגותיה לשלומו הלכו וגברו כי הוא אף פעם לא מאחר, להפך הוא תמיד מקדים, זו היא המאחרת, (אולי ניסה ללמדה שיעור?) ניסתה למראית עין לשמור על קור רוחה. לפתע ראתה אותו מרחוק, ניתקה ממקומה ורצה במהירות, כאילו ריחפה לקראתו. פגשה בו ואנחת רווחה נשמעה מפיה. סוף כל סוף הגעת, מה קרה לך, מדוע אחרת כל כך, אתה הרי אף פעם לא מאחר? חשבתי כי ברגע האחרון נבהלת מכובד האחריות שאתה לוקח על עצמך היום והחלטת לברוח ולהסתלק. כמה אני שמחה שאתה כאן! כבר לפני שעה הייתה צריכה להתקיים החופה. אנחנו באיחור, בא ניגש, אחר כך אשמע את כל מה שיש לך להגיד להגנתך. טוב, אבל רגע , איפה הכיפה? (אמר תוך כדי חיפוש בכיסיו.) מה, אינך יודע איפה הכיפה, אתה רוצה להגיד לי שֶשָכָחַתָ אותה בבית או במקום אחר? בא נשיג לך כיפה, בטח יש למישהו מהם וישאיל לך אותה ברצון. (נזפה בו חסרת סבלנות.) מי אמר לך ששכחתי אותה בכלל. קניתי חדשה והבאתי אותה לכאן, רק תני לי רגע לשחזר את צעדיי ולהיזכר איפה יכולתי להניח את השקית עם הכיפה, אז אמצא אותה. (כל האיחור שלי לחתונה היה בגלל הכיפה, זאת אספר לך פעם אחרת, אמר.) נו טוב, אם אתה אומר שיהיה כך, העיקר שתמצא אותה מהר ונוכל להתחיל כבר בטקס. לא עברו חמש דקות, הכיפה נמצאה על שולחן קבלת הפנים בכניסה לגן האירוע, (המקום בו הניח אותה כאשר רק הגיע לחתונה.) החופה עמדה להתחיל, גילי ורן צעדו אל המקום שיועד להם בליווי הוריהם. היא בשמלתה הלבנה וזר חבצלות לבנות בידה. שתי ילדות קטנות ממשפחתה בשמלות לבנות וזרי נרקיסים לראשיהן, הולכות אחריה ומחזיקות בשובל שמלתה. הוא בחליפת ג'ינס תכלת ותפורים לבנים מודגשים, חולצה לבנה, עניבה תכלת וכיפה בוכרית רקומה בצבעי אדום וכחול לראשו. הטקס התנהל, כאשר הזוג ניצב במקומו בחופה ולצידם הוריהם. החתן קידש את הכלה ולבסוף שבר את הכוס. אז קרא כל הקהל "מזל טוב" בקול אדיר. נישוקים וחיבוקים של כל המי ומי עם בני הזוג התעופפו באוויר ואז רק החלה השמחה עצמה. גילי חלצה את נעלי העקב, החליפה אותם בנעלי ריקוד ואת שמלתה הארוכה בשמלת ברוקד תכלת קצרה. היא ורן החלו לרקוד ואליהם הצטרפו חבריהם הצעירים לריקוד "הורה" סוחף מדי פעם הצטרפו אליהם מבוגרים. לאחר "ההורה" וריקודי עם אחרים הגיע תור "הטנגו" אותו רקדו גילי ורן כזוג יחיד במרכז רחבת הריקודים. בהמשך התזמורת ניגנה מוזיקה לריקודים מודרניים. הקהל הרוקד נע לצלילי המוזיקה עד כלות הכוחות. טיפין, טיפין החלו האורחים לפרוש לבתיהם עד אשר עזב האחרון והחתונה הגיעה לסיומה. המחותנים החלו במתן טיפים לכל מי אשר תרם להצלחת האירוע ונכנסו למשרד לשלם את יתרת החשבון. גילי ורן נפרדו נרגשים בנשיקות וחיבוקים מההורים ומיתר בני המשפחה אשר עדיין נשארו במקום. לקחו את סלסלת המתנות העמוסה לעייפה ושקית ההמחאות הגדושה, נכנסו לרכב ופניהם לביתם החדש. רק הגיעו לבית, הניחו את החבילות על הסף. גילי ניסתה לפתוח את הדלת. לפתע רן חיבק והניף אותה באוויר, תפס ונשאה על כפיים פנימה. ברוכה הבאה לארמון –מלכתי, כל אשר כאן שלך הוא –אמר. נרגשת ניגשה לשולחן המתקפל שעמד בחדר הכניסה. עליו פרושה מפה פרחונית, אגרטל כחול ובו זר ענק של שושנים צחורים ניצב עליה. התקרבה כדי להריח את הפרחים, אז גילתה מעטפה בצבע תכלת כרוכה בסרט ורוד לאחד הגבעולים. בזהירות פתחה אותה ושלפה את הפתק מתוכה. "לגילי אשתי, אהובתי - רן". חיבקה את צווארו ונשקה לו בחום. זכרתָ –אמרה. מה זכרתי? שאל. זה שאני אוהבת במיוחד שושן צחור. כן, ידעתי שאת אוהבת אותם מאד , אבל חשבתי שאותי את אוהבת יותר מהכול. כמו שאני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם. בטח שאותך אני אוהבת הכי בעולם.