אחר שנעלם מוזיקה שקטה הוא ידע לכתוב. היה פורט על נימי נפשו פורט אותה לצלילים (פורט אותה טוב) נגע ברגעים הנכאבים של שקיעת שמשו, הכיר את הנתיבים העלומים של (אולי גם ייאושו?) בכי מתרפק ואושר גואה, ידע אפילו איך קוראים לאהבה שלו. כל כך ידע, אתה רואה. אך כשרבו עליו עובדי עבודה זרה והכתימוהו בצל תלאובות, בצל נודד, בצחוק גס ובוטח- אסף את כנפי מעופו וקיפלן, אחד בודד, התעטף בחרישיות נסתרת ויצא לנדוד אל המישור הלא נגמר, אל המצולה שלא נגמרת- נושך שפתיו ולא נשבר אל שמש מכה גלים של אודם בואכה ים, בואכה מדבר.