היה היו הורים, וילד. ההורים אהבו את הילד והילד השיב להם אהבה, ולא נרחיב כאן יותר מידי כיוון שהפצעים עודם פתוחים. בהתחלה היו הולכים לישון ביחד, בחדר שינה שהיה צבוע תכלת בהירה והיו לו סורגים מקושתים בצבע טורקיז ערבי, ושמיכות וכריות רכות ששוקעים בתוכם בשקט. הילד היה קטן באותה תקופה, והיה לו טוב. בחוץ היה המון אוויר, ושמיים פתוחים, ומרחבים של שבילי עפר. כשהרוח הייתה מנפנפת את הכביסה הלבנה בחוץ, הייתה הרגשה של ליטוף חם ומהיר על הלחי. בטיולים, האימא הייתה מסבירה לילד מה שמות הציפורים והפרחים, והאבא שם את הילד על הברכיים שלו והקשיב איתו ביחד.

אחר כך התחילו מריבות כמו קסם רע. זה קרה לבד, בלי הזמנה. לאימא של הילד נגמרה הסבלנות בשביל אבא, ואבא כעס מאוד על דברים רעים שהיא אמרה. הם החליפו ביניהם דברים לא נעימים, ופתאום הילד מצא את עצמו מחוץ למיטה שלהם, מביט בשניהם. אחרי שהם גמרו לכעוס הם הסתכלו על הילד ואמרו לו: בוא חמוד שלנו, בוא אלינו. הילד בהתחלה פחד לבוא, ואחר כך התקרב קצת. אני יכול לבוא רק עד כאן, הוא אמר, אני לא מצליח יותר. והוא באמת התאמץ להתקרב אבל סביב המיטה שלהם היה איזה גבול, אולי משהו אלקטרו-מגנטי כזה, מכושף. וכמה שניסה בכוח, לא הצליח להתקרב. אז האבא והאימא השכיבו אותו לישון על סדין ירוק על הרצפה, מחוץ למיטה, והלכו לישון.

הגיע הסתיו, ועלים חומים וצהובים נפלו וכיסו את אדמת הגינה. גשם לא ירד, כי אסור להתפרק בשום פנים. אמא הייתה מפעילה את הפטיפון ושמה שיר שקוראים לו אגם הברבורים. אחר כך לקחה את הילד על הברכיים שלה וסיפרה לו סיפורים על השיר. למשל: על הנסיכה היפה, והמכשף רע הלב שהפך אותה לברבור. הילד אהב את הסיפורים וקצת פחד, וכשהיה הפחד מתעורר הוא היה מביט מעלה, אל הפנים של אמא, ונרגע.

אבל אבא היה מגיע מהעבודה מאוחר, ועייף. אמא הייתה מסתכלת עליו במבט כזה, והילד היה מסתכל עליה, ומרגיש שפתאום מאוד קר לו בלב אפילו שיש רדיאטור פועל בחדר על חמש. עמוק בתוך הלילה הילד התעורר ושמע לחישות מצד לצד, כמו דקירות סכין ונחשים שמסתובבים מסביב למיטה של אבא ואמא. אחת הלחישות הייתה ארסית, ואחריה הילד מצא את עצמו רחוק מהמיטה שלהם, ליד הדלת של החדר. היה שם מפחיד וקר, אבל ליד המיטה היו הנחשים. בבוקר, כשאבא ואמא התלבשו ושטפו פנים הם כמעט ראו אותו ישן רחוק, ליד הדלת, אבל משהו רע קרה, והם לא שמו לב אליו אלא חשבו על עצמם ועל מה שהיה בלילה.

הילד היה הולך לבית הספר, ולומד על דברים אחרים לגמרי. כאלה שלא קשורים בכלל לנחשים ולדקירות ולקור החזק שנושך בלב. הוא היה קצת לבד וקצת לא מקשיב, ואת הזמן ניצל בשביל לחשוב על אבא ואמא ולרחם הרבה. בחלומות שלו באמצע השיעורים הוא היה מדמיין איך הוא מציל את שניהם והעולם חוזר למסלול הנכון. המחשבות הצטברו ונערמו, והפכו אצל הילד לתוכנית בת שלושה שלבים: 1. הוא יחשוב טוב טוב, כמו מכונה ענקית וממוקדת, כמו זכוכית מגדלת, כמו קרן לייזר. ככה הוא יבין מאיפה באים הנחשים והדיבורים הרעים. 2. הוא יקרא לאבא ואמא שלו ויסביר להם בדיוק מאיפה הנחשים באים ואיך אפשר לעצור את זה. 3. הוא ואבא ואמא ילכו לטייל ביחד בארמון הנציב או בהר הצופים ואבא יחבק חזק את אמא והיא תיצמד אליו לגוף וככה הילד יוכל לרוץ לפניהם מקדימה, חופשי, מול הרוח וההרים של ירושלים שאף פעם לא בוכה. גם לא בגשם.

כשהוא הגיע הביתה הוא אכל ארוחת צהריים, והכין שיעורים והיה ילד טוב. עד הערב למד ורק אחר כך יצא לשחק בחוץ, אין לו מושג בכדורגל אבל הוא מנסה. בלילה הלך לישון בחדר שלו, והתעורר מהשינה כשהיו צעקות. בהתחלה הצעקות היו קטנות ורחוקות בחלום, והוא התהפך והמשיך לישון את שאר המתיקות של הלילה. אבל הצעקות גדלו והתקרבו עד שלא היה להם מקום בתוך החלום. הילד קם בפיג'מה מהמיטה, וגישש עם היד עד שהוא מצא את הדלת. בחוץ, בסלון, היה אור קפוא דולק, ואבא ואמא ישבו אחד מול השני וצעקו בלי הפסקה. הלב של הילד התכווץ, אבל המוח שלו עבד מהר יותר והיה מדויק כמו מחשב. הוא הבין הכול ונעמד באמצע הסלון כדי להסביר, אבל ההורים שלו לא שמו לב שהילד שלהם קם באמצע הלילה. הוא התחיל לדבר וההורים שלו לא שמעו מה שהוא אומר. הוא צעק בקול שהוא יודע למה הם רבים והוא יסביר להם, והם לא שמעו והוא צרח (בלי לבכות, בבקשה...). הם השתתקו לרגע. אבא אמר: תלך למיטה. הילד אמר: אני לא יכול לישון. אתם רבים. אמא אמרה: אנחנו לא רבים, אנחנו מתווכחים. והילד פתאום מצא את עצמו מחוץ לבית. בחוץ היה כחול כהה-פלדה, והילד שפשף ידיים חזק חזק ועשה נשיפות של קור כאילו הוא מעשן. השמיים נראו כמו אוקיינוס הפוך שאפשר לשחות בו שנים ולא להגיע לשום מקום.

הצעקות מהבית הלכו והתגברו. הילד הקשיב מחוץ לבית והתחנן שיפסיקו, עד שגילה שזה לא עוזר. באותו זמן הוא הפסיק פתאום להיות עצוב וגם לחייך. מידי פעם הייתה נדלקת לו תקווה בלב, אבל הוא היה נורא מהר מכבה אותה כי היא הייתה מסוכנת ויכלה לשרוף את העצים שאיתם סגר את הלב.

ממריבה למריבה ההורים שלו נהיו יותר מפחידים. אמא אמרה על אבא דברים שהיה אסור לו לשמוע בשום אופן בעולם, ואבא היה נעלם לימים ארוכים. יותר מאשר פעם אחת הם עשו אחד לשני דברים שקוראים להם מכות רצח, והילד ניסה להאמין אחר כך שלא היה שם דם, מרוח על הקירות וכולם רואים.  יד שבורה. משטרה. מד"א. (אסוציאציה של חגורת עור, אבזם ברזל, התכווצות צמוד לקיר פגיעה). הילד מצא את עצמו רחוק יותר. ברחוב אחר, אחר כך בעיר אחרת. המוות תמיד היה בבית, בקללות. באיומים, במעשים, בזכרונות, בהתאבדות המובטחת בדיעבד. כשיש מוות שמסתובב חופשי בבית, צריך לברוח נורא רחוק.

כשהילד היה ממש רחוק, בארץ זרה, ההורים שלו הרימו לו צלצול. בוא לבקר, הם אמרו, הרבה זמן לא ראינו אותך. אנחנו מתגעגעים.

אבל הילד היה בארץ אחרת, והכללים של הארץ ההיא היו אחרים. לדוגמא: אסור ללכת למקומות מסוכנים. והבית שלהם היה מספר אחד בדירוג המקומות המסוכנים ששגרירי הביטחון של הארץ שלו כתבו. הילד רצה להגיד: מסוכן. אני לא רוצה. ורצה לחזור על המילה מסוכן הרבה פעמים. במקום זה הוא אמר: אני לא יכול, והמציא מיד תירוץ, כי הראש שלו למד לעבוד מאוד מהר. כמו שציידים בג'ונגל צריכים לחשוב מהר, לפני שטיגריס או משהו הורג אותם.

זה סיפור שאין לו סוף, מהסיבה שהוא נמשך. והילד, זה מעניין, תמיד תמיד אימן את עצמו אחורה בגעגועים, שזה מין שם לדבר מסוכן ורחוק, שם של כאב ושל ים שלא נגמר, זה שם שנותנים לדמעות ולהרגשה כששותים מים, זה שם שנותנים לחיבוק של אבא ולהירדמות על אמא, זה שם שמתחבר לאלוהים הבוכה של פעם, כשלילד היו מסביבו ידיים שנוגעות ומלטפות על הראש.