"לקבלת הבן המחלקה תימתח להקשב. הקשב!".
אני עובר בין הלוחמים המצדיעים, זקופי קומה, זרוע מקופלת ומתוחה אחורה בזווית קשה, בתחתית המצח. קשה לי להתבונן בהם. חלקם איבדו יד או רגל שעדיין מדממות, חלקם חסרי פנים, עטופים בתחבושות מכף רגל ועד ראש. אני יודע מה הם עברו, מרגיש את תחושת האובדן שלהם מיום קיומי. הם מחכים בדממה למוצא פי, מביטים קדימה במבטים קפואים, נכונים.
אני משתהה לפני שאני מדבר. חשוב לי להתבונן בהם היטב. הנה אבנר שאיבד את הרגל בהפצצה של חיל האוויר המצרי, ואני נזכר בהבעת התדהמה שכיסתה את פניו כשגילה שכמעט ולא נותר דבר מהרגל שלו. הנה המ"פ, שרוף כולו. איך עלה בקפיצה על הג'יפ הראשון בשיירה, מלא ביטחון עצמי, שלא לומר שמחת חיים. הטיל הראשון שנורה מן המארב פגע בג'יפ שלו, מעלה אותו בלהבת אש השמיימה, הופך את האדם החי לזיכרון מצולק, מייסר. והנה החובש המחליף, זה שהתעקש לצאת עם הסגל, להיות ראשון, וקיבל את אותו גזר הדין: להבה, השמיימה.
אחד אחד הם עומדים לפני, ואני נזכר בצרחות ההיסטריות שלהם השואגות לעזרה אנושית במילה אחת – "חובש". נזכר בחוסר האונים, בתחושה החריפה של משהו חמוץ בשורש האף, של הבשר השרוף של המדים הירוקים החרוכים השחורים המעשנים, של דם, של איבוד היכולת להרגיש משהו מתוך העומס הבלתי נפסק, ההולך ומצטבר, של חברים שהופכים במהירות מהווה חי ורגיש, לעבר מצולק, מייסר.
"חייל!", אני פונה לאחד מהם, מתולתל, גבוה ורזה. עיניים עצובות, מתחמקות ממבט, גדולות ושקועות. "מאיפה אתה?". "ראס ג'ונדי, יום כיפור", הוא עונה מבלי להרים את הראש. "מחלקה? פלוגה? מה הייתה מטרת המשימה שלכם?". החייל מושך בכתפיו ואינו עונה דבר. אני פונה למחלקה כולה, מרים את הקול: "מה הייתה המטרה שלכם? את מי הייתם אמורים לתקוף? מה השתבש?". המחלקה כולה משפילה מבט, אינה עונה. אני עובר אחד אחד, והם כולם שותקים.
רוח גדולה של נכאים באה ומכפיפה את הגווים, מזקינה את עיני האנשים, סובבת במערבולת של אבק וחול, מסתירה אותם מעיני.
"אל תלכו!", אני צועק, "אני רציתי לדבר איתכם!". הם אינם משיבים דבר, חלק מהם מיטיבים את הקסדות שעל ראשם, בודקים שהציוד באפוד והתחבושות לא מדלדלות מן הלב, לא נשרכות כשני חוטים דקים אל האין. "אתם לא זזים מפה!", אני שואג. "זו פקודה!".
הרוח נרגעת, האבק נוחת לאט על החולות הצהובים, הם נגלים לעיני לאור שמש מלא. חלק מהם מרימים אלי מבט.
"אתם חברים של אבא, אני מכיר אתכם", אני מתרסק עם המילים שלי בלי לשאול לאן ומדוע. "אתם לא מכירים אותי, אבל אני מכיר אתכם יותר ממה שאתם מדמיינים. ואני רציתי להגיד לכם שמהיום והלאה אתם משוחררים, כולכם. לכו הביתה, לכו לנשים שלכם, לקברים שלכם, לחיבוק האלוהי שלכם, לשירים שלכם, לפרחים שלכם, לצפירת הדממה שלכם, לכאב הבלתי פוסק של המשפחות שלכם. אתם משוחררים לתמיד. אני לא יודע מה הייתה המשימה שלכם במקום הזה, אבל מבחינתי היא נגמרה". אני עוצר לאט את המילים שלי, נושם מהר, ופוקח את העיניים.
"חייל", אני מבקש מאחד מהם, "שחרר את המחלקה".
"לשחרור הבן", הוא צועק בקול רם ונשבר, "המחלקה תימתח להקשב. הקשב!". הם נמתחים שוב, כולם.
"חופשי", אני אומר. רוח גדולה עוטפת אותם.
תגובות