הוריו של דדה אבוטבול חיים היו לבטח זה כמה מאות דורות בעיר מקנס אשר במרכז מרוקו. משפחתו כמשפחות יהודיות רבות עסקה במסחר וכן בייצור המשקה החריף מחייה הנפשות אשר נקרא במוגרבית יהודית: מחיה. חכמים טענו כי ברכת "על המחיה ועל הכלכלה" נעשתה במיוחד בכדי להודות להשם על משקה מבורך זה. במקרא נמצא גם אזכור מעניין לשם המשקה: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" כפי שאמר יוסף הצדיק לאחיו בעת שנגלה לפניהם במצרים. משקה זה היה עשוי מתאנים, אניס ושומר, אחרים היו מוסיפים שיכר תפוחים. משפחות אחרות היו מוסיפות צמחי תבלין. הנוזל המתקבל היה צהבהב משהו, היו מטיפים מעט מתוכו לכוסית, מוסיפים שלושה רבעים של מים והנוזל היה מקבל גוון לבן כעין החלב. משקה המחיה המשובח ביותר, שאותו ייצרה משפחתו של דדה, היה מחיה פמפליטה, שאותו מכרו ללגיון הזרים הצרפתי בעת שחנה במקנס, לפני שירד לתוככי הרי האטלס הגבוה, וחייליהם היו נוטלים את המשקה, ממלמלים בנימוס: "מרסי בוקו" עולים על הסוסים ונעלמים בדהרה. ויהי היום ודדה שהיה חבר "הצופים" עמד לעלות לארץ, היה הוא בגיל שש עשרה, והייתה זו שנת 1954 לערך, והוריו וכל משפחתו שטרם עלתה לארץ, נסעו עמו עד ליציאה מן העיר, שם היה אמור לעלות על הסעה למרוקו הספרדית ומשם דרך מלגה להגיע לארץ - להכשרה חקלאית. הם שרו שיר הלל והודיה יחד עם מספר מזמורים שהיו נהוגים בקהילה. אביו חיבק אותו ואמר לו: "אתה החלוץ, יא אבני, אני מקווה למצוא אותך שמה בעוד שנה שנתיים כשאתה יושב חזק על מקומך. לך לשלום ויהי האל עימך כאשר היה עם אבותינו" ודדה הנרגש מלמל מילות ברכה וכפף קומתו הגבוהה לנשק את פני אביו ואמו. אמו הושיטה לו בקבוק מחייה פמפליטה מתוצרת בית ופשטידת מעקודא בטטה-כצידה לדרך. דדה נקלט בקיבוץ נווה ורד אשר בנגב המערבי, הוא היה תלמיד מצטיין ואהב לעבוד במסגרות אצל ינקי המסגר. למזלו של דדה, ידע ינקי צרפתית ועל כן הסתדרו השניים. בלילות הקיץ היה נערך קומזיץ, עם כל חברי ההכשרה שהגיעו ממרוקו ומתוניסיה, שם היו מלמדים אותם שירים כמו "מי ימלל" "הרועה הקטנה מן הגיא" וכו'. השירים לא נעמו לאזני הצעירים שהתגעגעו לשירי העם היהודים ולפיוטי השבת שהיו נהוגים בבית הכנסת. בייחוד חסר לדדה משקה המחיה הביתי שממנו היה לוגם כוסית קטנה אחת ולא יותר בעת שהיה מזמר פיוטים בחנות של הוריו. משקה העראק המקומי לא היה על פי דעתו והוא ראה בו תחליף דל איכות ורב ספירט על פני המחיה הביתית והנפלאה בגוון הצהוב משהו. הוא גולל את צוקתו באזני ינקי המסגר שרק צחק עליו, מפני שאהב לצחוק: "כאן שותים מיץ תפוזים ולא עאראק, עראק רק בעיראק!!!" מפת הנגב הייתה תלויה במועדון הקיבוץ ובה חלקי הארץ המדבריים וחסרי היישוב. דדה אהב לעבור עליה במבטו בכדי לחוש את המרחבים בדמיונו. הוא זיהה את הקיבוץ בקרן הצפון מערבית של הנגב ואחר ירד דרומה והתעכב ליד שדה בוקר ה-קיבוצו של בן גוריון. יום אחד, כשעבר במבטו בסמוך לקיבוצו של בן גוריון, ראה שם ציון של הר שגובהו יותר משש מאות מטרים ושמו : הר מחיה דדה התפעם: הר מחיה!!! מעניין על שם מי ומעניין על שום מה!! אולי יש לכך קשר למשקה האהוב??? המחשבות לא עזבו את דדה והנה כשהלך לישון חלם חלום. והנה בתוך החלום, ראה הוא אדם לבוש לבן ,זקנו שחור והוא עטוי גלביה בסגנון יהודי מרוקו. האדם יצא כמתוך ענן שלח את ידיו לצדדים ואמר: "הו דדה יא אבני ! בהר מחיה תמצא מחיה ונחלה ומחיה הנפשות יחיה ויתן לך כל אשר תבקש" יותר מזה דדה לא היה צריך. נהג האוטובוס החד יומי למצפה רמון פתח את הדלת בצומת המדברית. דדה יצא ובידו תרמיל עם מימיה, הוא החזיק מפה בידו ופניו היו מועדות אל הר מחיה, ההר צופן הברכה. שמש רכה של סוף חודש מרץ ליטפה את צווארו של דדה מרחוק נשקף נחל צין רחב הערוצים ונראה לדדה כשולח ברכה עד בלי די. במהרה, לאחר הליכה של כחצי שעה, נגלה לדדה ההר. הוא החל להעפיל בפסגתו בשביל רועים נטוש. הסביבה הייתה שוממת, שום מקור מים לא נראה בשטח ואף לא רמז לבקבוק של עראק שמישהו שכח. מזיע ונשמתו ניחרת הגיע דדה אל רום הפסגה השטוחה. הוא תר אחר ממצא כלשהוא אך ראה רק אבנים ואדמה עניה. דדה הביט וראה מספר צמחים, הוא קטף מאחד מהם והריח, הריח מצא חן בעיניו והוא קטף עוד מספר ענפים של צמחים וגרגירים מאותו הזן. הוא עבר במדרון המערבי של הר מחיה וציפה למצוא שם איזשהוא מעיין, אך לא מצא. בצר לו ובאכזבתו פנה אל עבר שדה בוקר באופן רגלי וציפה לקו שיוביל אותו צפונה. לילה לאחר מכן חלם שנית והאורח היה אותו קרוא בעל גלביה, הפעם רגז עליו דדה: "אמרת שבהר מחיה יש מחיה ונחלה, ואני ביקרתי שם ולא ראיתי לא מחיה, לא שכר מחיה ולא דמי מחיה" "יא אבני" פתח הזקן באמרו "אתה לא פקחת את העיניים כמו שצריך, תבדוק את הצמחים שקטפת ואז תבין" "הצמחים מריחים טוב, אבל מה הקשר?" מלמל דדה "זה מה שנותן את הטעם למחיה, זה האניס המדברי והאזוביון, נסה ותיווכח יא חבר" והזקן בעל הגלביה היכה בידיו ונעלם" דדה ביקש רשות ממזכירות הקיבוץ והלך לבקר את קרוביו שגרו באחד מבתי הקרקע שבעיירה עזתה (נתיבות דהיום) קרוביו קיבלו אותו בסבר פנים יפות,ופתחו לו שולחן, דודו, בני אבוטבול, ראה את מה שקטף בהר מחיה ושמע את סיפורו כשהוא ממלמל מידי פעם: "יא רב יא רב!!!" ואשתו מחייכת ואומרת: "ברוך השם, נסים" בשעות הצהריים הם הלכו למושב הסמוך וקנו תאנים, הם התסיסו אותם והוסיפו כמות קטנה מן הצמחים שדדה קטף. את הזרעים שתל דוד בני באדמה כשהוא מצפה לניצנים חדשים עבר חודש. דדה טעם מן המרקחת הבלולה במים שצבעה לבנבן חלבי, הוא התרגש ומלמל: "מחיה נפשות!!! טעים לאללה" ודודו בני אמר לו: "הרבה זמן אני כבר מחפש את התבלינים האלה שנותנים טעם למחיה ועושים אותה למה שהיא, ואילו בעל הגלביה כיוון אותך ברחמי האל להר מחיה ושם קטפת את הצמחים הללו! השבח לאל!" דדה לא נשאר חייב ואמר: "אני חושב שיש למשקה הזה פוטנציאל מסחרי, ברוך השם תהיה לנו פרנסה, לא רק לי ולך -לכמה משפחות!!!" ובאותו רגע הרהר דדה בפסוק ההוא מ"בראשית" וחשב על כך שבא לארץ כחלוץ לפני הוריו: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם"