אני אדם הולך ובוכה
הבכי מתערבל בתוכי
מכלה אותי מבפנים
אדים של כאב עולים ממני
מרוקנים אותי עד תום
אני עומדת לפניך כולי
בתחינה
...
בהירות חדשה מנביעה מתוכי
ציפורים השמיימה
אני אוספת את כל הכאב
לאגרוף
ומעלה אותו לקורבן
אליך
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
הי,
אני לא מבינה מה הבעיה להגיב על תוכן של יצירה. משהו לא היה נראה לי אז אמרתי. אז זה נשמע קצת דוסי מעצבן אבל זאת האמת שלי. תעמדו בזה, כן?!
וחוצמזה, לא התכוונתי ח"ו לפגוע באופן אישי; ההערה כוונה ליצירה כיצירה ולא לסיפור האמיתי ולחיים של מי שכתבה. התיחסתי ליצירה ולא לביוגרפיה (למרות שזה סיפור אמיתי, אבל שם של יצירה לא מחייב היצמדות למה שהיה ואולי זה רק בסיס ליצירה, מאיפה לי לדעת)
[ליצירה]
.
תענוג של כתיבה והבעה.
אהבתי את המיזוג אדם-נחש ("על גחוני"),את הרמיזות ("ליפף בפתיל יצרי" הזכיר לי את תמר ויהודה), משחקי המילים ("שמשיאני" - גם נישואין, "האוכל"- יכולת או אכילה) ואת הביטויים היפים כל כך ("מהלכים עלי שלכת", "כמו אז בקרוע ים").יפה.
תגובות