אני אדם הולך ובוכה
הבכי מתערבל בתוכי
מכלה אותי מבפנים
אדים של כאב עולים ממני
מרוקנים אותי עד תום
אני עומדת לפניך כולי
בתחינה
...
בהירות חדשה מנביעה מתוכי
ציפורים השמיימה
אני אוספת את כל הכאב
לאגרוף
ומעלה אותו לקורבן
אליך
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
שיר חזק
והדיון בעקבותיו חזק לא פחות. מעסיק אותי הרבה בזמן האחרון, והמסקנה היא שימים פשוטים הם באמת הדבר הכי טוב ומבורך בעולם הזה! הקצוות הם טובים לפעם בחיים, לאירועים חד פעמיים מדהימים. אבל הברכה של היומיום היא הכל. היא הדבר האמיתי.
כמו שאהבה עוצמתית בגבהים היא דבר מדהים, אבל אירוסין הם חודשיים, ונישואין זה כל החיים...
מזדהה עם השיר של יוסי גמזו שנכתב בהערה לפני.
"מה יותר גדול - טבע או נס? החכמה היא לראות בטבע - נס."
[ליצירה]
.
ארספואטיקה בגדלותה. כנראה לא זכית באור מן ההפקר...
המשך לכתוב, שכני היקר לשעבר... איך מ"יהודי ממעלות" הפכת ל"מעורב ירושלמי" (ואני ל"אלפי רבבה")...
תגובות