[ליצירה]
לאמלי, תודה על תגובתך.
כן, מסכים כי למהות הנפסדת הזו של ה"קורבן", יש עוד שלוחות והסתעפויות מהם נפתלות בכיוונים שהצבעת.
ברגע שהאדם ילמד לוותר על הצורך הקיים ל"רצות" תחילה על חשבון עצמו ואחר כך ביתר שאת ובמכפלות על חשבון אחרים,
משם לדעתי תתחיל דרכו להרפא
[ליצירה]
לשרף
הכל לכאורה ברור.
תגובתך הצפויה, ממחישה בדיוק את שרציתי לרמוז בכותרת : "אש דת למו".
לו היה בידי לבקש משהו, הייתי מבקש ממך להתחבט ולהתייסר בשאלה הבאה, שבעיניי, כל הבורח והמתחמק ממנה אמונתו לעולם חסרה.
אם נכונה הקביעה כי הקב"ה אותת ובאלף רמזים כבר לפני כמאה שנה לכל גדולי התורה כי "קול התורה" צריך לפי שעה להדחות מפני : "קול התור" שכבר החל להשמע בארצינו באמצעות שליחיו החלוצים החילוניים...
וקריאת ה"לך לך" והפעם לבנים, צריכה להתעורר ולהתקיים .
ואלה בתפיסה כמו שלך, נאחזו בקרנות הגלות, נופפו בקלישאות של : "לא לעלות בחומה". דימו כי חומת חצרותיהם, תהא להם צינה ומגן. עד כי קרסה עליהם ועל עולמינו כולנו "חומת החושך" וניחתה עלינו השואה המכונה בתורה : "הרעה של אחרית הימים".
ועתה, אנא שער בנפשך, אם היו הם קצת שונים מאותה גישה האטומה ,לפחות מתבוססים בספק או עושים פשרה של "שיעורין לכאן ולכאן, היו קרוב לוודאי נחסכים מאיתנו הרבה מאימות השואה הנוראה ומדינת ישראת היתה קמה לפני שמונים ותשעים שנה והיא לא היתה גם היום בחזקת "אתחלתא", אלא "שלימתא".[הגאולה לעולם לא תושלם אלא אם כן היהדות תתמודד עם שאלה זו של השואה וענין זה יובהר עד תומו]
וגם אם יש רק שביב של אמת בדברים אלו. כי אז, גם המעט כאמור, צריך סוף סוף לגרום לך להבין כי נפל דבר גדול. ישנו תהליך של גאולה עם כללים מיוחדים ואופיניים לו והדינאמיקה שלו מחייב פתיחות ונאורות גם בגישה של "שפחה על הים" , יכול שרואה יותר ממה שיחזקאל בן בוזי לא ראה.
על כל פנים, הגישה של צריך לציית לגדולי הדור בכל מצב הגם שהם טועים, תוסיף ותוביל אותנו לקטסטרופות נוספות וכל כך חבל ....
[ליצירה]
לזיוה גל, הערתך הנוספת מובילה אותי להרחיב מעט באותו ה"שקט הנפש" והאיפוק של אותה האישה הגדולה בתנ"ך.
אני אישית ומדגיש אישית, לא מכיר אישה, כשבנה יחידה מוטל מת לפניה, אין היא בוכה או צורחת וכשבעלה שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר. היא משיבה לו הכל "שלום" [ידעה נפש בעלה הזקן וכי אם תאמר לו כי בנם מת יקרוס ויתמוטט גם הוא].
היא חובשת את האתון לבד. ובניגוד לאברהם רוכבת למשימת חייה להחיות דווקא את בנה המת ויהי מה.
והכל באיפוק של אדיריםבלי כל רעש והיסטריה האופיינים במקרה מעין זה לכל אדם
כשגחזי נערו של איש האלוהים שואל אותה אם "שלום לילד"
היא שוב משיבה "שלום"
ממוקדת יעד ומטרה להגיע לאיש האלוהים עצמו.
וכשהיא מגיעה עדיו היא מחזיקה בשתי רגליו.
ביטוי עז ביותר להבהיר
כי מכאן ואילך אתה איש האלוהים לא הולך לאף מקום ולשום משימה עד אם....
ושוב היא אינה צועקת מדברת ממוקד, נחוש, חודר ואף עוקצני:
"ותאמר השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי"
וכשאיש האלוהים מנסה ל"פתור הבעיה" באמצעות נערו גיחזי. היא יודעת לפתוח את הפה ושוב נחוש ועוצמתי :
"חי ה' וחי נפשך אם אעזבך"
עד כי נאמר כי איש האלוהים:
"הלך אחריה"
הליכה זו מסמלת יותר מכל :
שאיש האלוהים הגדול התבטל כליל, להשתרך אחריה של אישה גדולה בתנ"ך
[ליצירה]
תודה לכל הגיבים הנכבדים.
בחלקת האלוקים הקטנה שלי אני מבקש להניח "אריכים"
על מפתנו של משיח. ואם הדברים גם עושים רושם , אין
מאושר ממני.
תודה לכם.
[ליצירה]
לליאורה .
כללת בתגובתך ענינים שונים ונכבדים.
אינני בטוח שיש בידי להשיב תשובות מספקות.
יחד עם זאת, לפחות לענין העיקרי, חשוב לי להשמיע את דעתי.
אותם חרדים שבהם את נפגשת ברחוה והם מסבים פניהם . הם עושים זאת לא בגלל שהם בורחים מהתמודדות של אמת ביצר.
גם ! אבל לא בעיקר.
הענין הוא מורכב יותר.
התורה מלמדת אותנו שבענינים שכאלה. יש לעיניים השפעה אוטומטית על המוח ["אשר אתם זונים אחריהם"] ולכן גם מצינו את הדיבר :
"לא תחמוד"
במילים אחרות עצם זה שגבר מביט באישה ובפרט באשה שמתהלכת ברחוב בלבוש פרובוקטיבי אם הוא רוצה או לא רוצה ואפילו הוא גם "גבור" המתגבר בד"כ על יצרו משהוא במוח שלו מתרחש בנושא של "חמידה".
בכלל חז"ל אף הקדימו להזהירנו: "שאין אפוטרופוס לעריות" ולכן הגדרות לגיבהם חייבות לכלול טווחי בטחון רבים
לפיכך אותם החרדים נמנעים מלהקלע לאותו תהליך כמעט אוטומטי שעלול להוביל לפחות להפרת הדיבר:
לא תחמוד.
מזוית ראיה שכזו, זכותם של כל אותם שומרי המצוות לשמור את עיניהם.
אגב אין איש בעולם שיכול לומר אני מסתכל תמיד ואני אף פעם לא חומד.
הנכון הוא שאם "שמירת העיניים" כאמור, מלווה בפגיעה של הזולת בכל מיני אופנים שחלקם תיארת את, הרי ששכרם יצא בהיפסדם
[ליצירה]
שיר בהמתנה נמחק ואיננו ! ! !
להלן שיחזורו:
בטיילת
מול אופק של כיפה מוזבהת
והרמון הניצב לתל - פיפיות
הרוח שרקה לי
בנקב הכובע
שיר של רועים
פיזזה עדיי
במחול של שרפים
הלכה עליי בקסם של נביאים
כי מהרה, מהרה
ארמון על מכונו ישב
והיכל ה'
לתלפיות
[ליצירה]
לאמילי תודה. באתר כיפה, מצויה דרשה אורקולית של כב' הרב דרוקמן תחת הכותרת : "זאת חוקת הפרה" מעניין אם תקראי שם את תגובתי שבתורף , יהיה בכך כדי ליתן מענה כל שהוא לתמיהתך. שכשלעצמה שהינה מובנת עד מאד.