"מר בראון, הלא ביקשתי ממך, חזור ובקש - כשאתה יוצא לשמש, אתה חייב למרוח קרם הגנה! אתה חייב לשתות! אתה חייב לחבוש כובע!
הבט - עור ידיך אדום לגמרי! פניך סמוקות ונקלפות, לשונך יבשה! אתה יודע למה אתה כאן? שוב? אתה התעלפת, מר בראון! בטיילת של תל אביב! מה חיפשת שם, סרטן העור? אל תמשוך את הצינור הזה, בבקשה, זה העירוי! ואל תנסה לקום, אתה חייב לשכב כאן לפחות יומיים! אל תסתכל בי כך, כן! יומיים! אתה סובל מהתיבשות, תשישות, מכת חום, כוויות, ואתה חייב לשכב! אם תנסה לקום שוב אני אורה לאחות לכפות אותך למיטה, כי יש חשד חמור שאתה גם הוזה, וייתכן אף שאינך שפוי לחלוטין גם כשאינך חשוף לקרינה מוגזמת!
רעות, מר בראון צריך עוד שתי מנות של עירוי נוזלים, ואסור לו לזוז מהמיטה. אם יתעקש לזוז - נא לכפות אותו.
מר בראון, אני מקוה מאוד לא לראות אותך כאן שוב, להתראות!"

דוקטור מועלם המשיך את סיורו במחלקה, רושם הוראות ומעיר הערות. זרח בראון עקב במבטו אחר הרופא עד שיצא מהאולם, הרים את ראשו מעט וחרק "השמש".
האחות לא שמעה אותו והמשיכה לשרבט במחברת.
הוא גנח בקול רם יותר "השמש!".
היא נשאה את מבטה בחיוך תוהה, וניסתה לזהות מי דיבר.
הוא חזר "השמש!".
היא ניגשה אליו ואמרה "כן אדון..." בדקה את הלוח שעל מיטתו והמשיכה "בראון, מה אמרת?".
הוא חזר, פניו מאדימים "השמש!".
"נכון אדון בראון," ענתה לו בקול עליז "אתה סובל ממכת שמש וכויות, לכן אתה בבית החולים. אל תדאג, יום יומיים מנוחה ותרגיש הרבה יותר טוב!".
זרח ניסה להסתובב הצידה ולהתרומם, אך רעות בלמה אותו ביד עדינה על כתפו. "לא. לא, אדון בראון, אתה חייב לשכב. דוקטור מועלם אמר לקשור אותך אם תקום! בבקשה תישאר לשכב, ככה, בסדר?"
הוא פער את עיניו לרגע, ואז נשף ושקע אחור לתוך הכרית. חיוכה של רעות התרחב, וכשראתה שהוא רק בוהה אל התקרה ושותק חזרה למקומה והניחה לחיוכה לדעוך.

----

כעבור שעה היא קמה לסייר בין המיטות, בדקה חום ודופק, החליפה שקיות קטטר ומנות אינפוזיה. כשהגיעה למיטה של זרח ראתה ששקית העירוי כמעט ריקה, וחיפשה במגירה שקית חדשה. המגירה היתה ריקה. היא חיפשה בארגז שבארון, אבל גם הוא היה ריק. היא חיטטה גם במגירות האחרות, בעגלת התרופות, בארון המצעים, ואפילו הציצה בפח.
היא התקשרה לאספקה. "הלו? אני באשפוז כללי, תוכלו להביא שקיות עירוי? כן, נגמר כאן, זה קצת דחוף... מה? לא! אני לא יכולה לקחת מחדר אחר, אני צריכה להישאר כאן להשגיח! ... אתה צוחק? מי יהיה כאן בשעה כזו? אתם לא יכולים פשוט לשלוח מישהו עם ארגז אחד? ... מה? חמור השתולל? מה אכפת לי מהחמור? רק... איך יכול להיות שאין... אבל... אל תגיד לי מחר! יש לי כאן חולים שהולכים להתיבש! אני לא... אז... תודיעו כשתגיע אספקה? כן... כן, אני מבינה... כן, תודה."
רעות ניתקה בנקישה חזקה מעט מהרגיל, ובהתה בטלפון לרגע. ואז סיננה בלחישה "אוסף של קופים בטלנים מחממי כסאות אוכלי חינם מטומטמים! איזה חמור משתולל?! הם בעצמם חמורים..."
היא פנתה למסדרון וצעקה "דפנה!" הסתכלה ימינה ושמאלה וחזרה "דפנה! אני צריכה אותך לחמש דקות! איפה את?"
מאי-שם נשמעה קריאה "אני כאן, עם חולה."
רעות צעקה "יש לי כאן חולה שמתייבש! אני צריכה שתבואי!"
דפנה ענתה "עוד רגע, אני רק... זהו! שניה, אני באה." ויצאה מאשפוז יום בריצה "סליחה, מה קרה?"
רעות חייכה אליה "אני צריכה שתשגיחי על החולים לחמש דקות, אני צריכה להביא שקיות עירוי ממחלקה אחרת."
דפנה הסתכלה בחשש מעבר לרעות אל אולם החולים. "אה... אולי אני אלך להביא עירוי?"
"לך הן לא יתנו לקחת," רעות דחקה אותה פנימה "זה רק חמש דקות!"

רעות רצה לאשפוז יום ודפנה נעמדה קפואה בפתח המחלקה. הכל היה חרישי ודומם, חוץ מאחד החולים שהרים את ראשו ברגע שהאחות יצאה. הוא הסתובב והתחיל לרדת מהמיטה. דפנה לחשה אליו "אה... אדוני? אולי כדאי שתישאר במיטה... אם אתה צריך משהו האחות תיכף תחזור ו... אה, אני לא חושבת שאתה צריך לצאת למסדרון, בבקשה, אתה צריך לחזור, אדוני!"
זרח התנער ממנה באדישות והמשיך אל המעלית. דפנה היססה לרגע אם לרוץ אחריו או להישאר במחלקה, ואז צעקה "רעות! רעות! חולה בורח!"

רעות יצאה מטיפול נמרץ והסתכלה אל דפנה, בקצה המסדרון ראתה את זרח נכנס למעלית ורצה אליו, אבל המעלית נסגרה כבר והתחילה לרדת. היא רצה חזרה למחלקה, דחפה את דפנה הצידה והתקשרה לאבטחה.
"קדימה, קדימה, תענו כבר! נבלות סרוחות, תעזבו כבר את האינטרנט ותענו! נו! אה... רפי, שלום, חולה ברח מאשפוז כללי הוא ירד במעלית שתים-עשרה, אתה רואה אותו? מה? בחניון? תוכל לעצור אותו? הוא מיובש והוזה... מה? שוב חמור? אז מה אם הוא עלה על חמור? ... משתולל? אז... אז תעצרו אותו! אתה לא מבין? הוא צריך להיות בהשגחה! מה... אל תגיד שאני נתתי לו לברוח! ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא דחף אותי וברח, בסדר? אני אחות, לא מאבטחת. הם ראו לאן הוא ברח לפחות? טוב, ברור שהחוצה מהחניון, אבל לאן הוא ברח משם? אתה יכול לקרוא למשטרה אולי? אל תצחק, אי אפשר לתת לו להיעלם, הוא יכול למות! מה? נכון, אתה לא אמא שלו... בסדר, בסדר... כן, אולי... תודה רפי, כן... להתראות." היא טרקה את הטלפון ונשענה לרגע על השולחן, מתנשמת.
אחר כך התקשרה שוב "הלו, מזכירות? תוכלו לשלוח הודעה לדוקטור מועלם? זו רעות, מאשפוז כללי... 'זרח בראון ברח'. כן, זה הכל, תודה."
היא סגרה את הטלפון והזדקפה, הסתכלה לרגע על המעלית, ואז הסתכלה חזרה על המחלקה, ואז בהתה אל הרצפה נשכה את שפתה.
דפנה התחילה לגמגם "רעות, באמת... סליחה... אני לא..."
רעות ענתה בלי להסתכל עליה "לא אשמתך. תני לי לחשוב רגע."
הטלפון צלצל. "הלו? כן דוקטור מועלם... כן, הוא דחף אותי וברח... לא... לא... אתה צודק, הייתי צריכה לכפות... לא דוקטור... כן, סליחה, אני מבינה... סליחה." היא ניתקה ולחשה "שחצן מקומט."
היא הרימה שוב את הטלפון והתקשרה. "נו... נו... תתעורריייהיי... אה! שולמית! זו רעות, מה שלומך? הכל בסדר? סליחה שהערתי אותך, אבל אני חייבת שתבואי. חולה ברח לי ואני צריכה למצוא אותו. מה? כן... סליחה... את צודקת, אבל... את תבואי? יופי! תודה... כן, תודה, את נפלאה! להתראות!"
רעות ניתקה והזדקפה. היא חייכה אל דפנה ומלמלה "שולמית תבוא... היא כבר תסתדר עם הנודניק... עכשיו אני רק צריכה למצוא אותו..."
דפנה שאלה "את... אבל... לא המשטרה צריכה למצוא?"
"את חושבת שהם יחפשו?"
דפנה שתקה לרגע, ואז שאלה "אה... אני צריכה גם?"
רעות הססה. "אממ... אם את מרגישה חייבת... תראי, נראה לי שעדיף שתעזרי כאן. אני חושבת שאני יודעת איפה למצוא אותו, בפעמים הקודמות מצאו אותו בטיילת, הוא בטח מסתובב שם הרבה."
דפנה לא ענתה. חיוכה של רעות התרחב, היא שילחה אותה בטפיחה על כתפה וחזרה למקומה.

----

שולמית נכנסה בהילוכה המתנדנד ונגעה בכתפה של רעות. רעות הסתובבה בבהלה, וכשראתה את שולמית קפצה וחיבקה אותה. "וואי, שולמית, אין לך מושג כמה את עוזרת לי!" שולמית חיבקה אותה ביד אחת והניחה את תיקה על השולחן בשניה. "דוקא יש לי מושג." היא הרחיקה את רעות ואחזה בכתפיה. "את נראית זוועה, אולי תלכי לישון קצת? את חייבת לחפש אותו עכשיו? עזבי, הוא יחזור באמבולנס אחרי שהוא שוב יתיבש."
"מועלם יהרוג אותי, הוא גם ככה רותח."
"עזבי. אני אטפל במועלם. לכי לנוח." שולמית הסתכלה לרגע על שאר החולים. "יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?"
"לא, סתם, הכל כרגיל. תודה שולמית, באמת, הצלת אותי."
רעות חייכה ונחלצה מאחיזתה, והרימה את תיק הגב שלה בדרך החוצה.

----

זרח בראון ישב על החמור בגן קלוֹר ובהה אל המלונות. פניו הצנומות דוממות וידיו רפויות על ירכיו. החמור לחך את הדשא ונחר בשלוה. "סוף סוף! הנה אתה!" רעות רצה אליו מחייכת. "הנה אתה! אף אחד לא ידע מי זה זרח בראון, אבל כששאלתי על החמור מיד אמרו לי שאתה כאן." היא עצרה במרחק קטן מהחמור והסתכלה עליו בחשש, כשראתה שהוא רק אוכל המשיכה "אדון בראון, אתה צריך לחזור לבית החולים. בלי עירוי אתה תתייבש, וגם עוד מעט זריחה, אתה עלול לחטוף שוב מכת שמש." זרח התעלם ממנה ורעות היססה. היא הוציאה מהתיק שפופרת של קרם הגנה והתקרבה קצת. "אדון בראון, אם אתה לא מוכן לבוא, אולי לפחות..." היא התקדמה עוד צעד, וכשראתה ששניהם מתעלמים ממנה, נמתחה והתחילה למרוח קרם על מצחו. הוא הפנה את ראשו הצידה אבל לא דחף אותה, והיא המשיכה למרוח על לחיו וצוארו. "אדון בראון, בבקשה..." הוא נטה הצידה כדי להתחמק ממנה והיא משכה אותו בידו. לחמור נמאס מהטלטלות שעל גבו, צוארו הזדקף והוא דחק אותה בנחירה. רעות נסוגה ומלמלה "סליחה, אני מבינה שזה מעצבן, אבל תבין... אה... למה אני מסבירה לחמור?" היא פנתה אל זרח וקראה "אדון בראון! אתה צריך להבין! אתמול התעלפת בגלל חשיפה מוגזמת לשמש, ואם תמשיך כך אתה עלול למות!" היא השתתקה פתאום ובדקה שאף אחד מסביב לא שמע אותה, והמשיכה בלחישה "אדון בראון, בבקשה..."
זרח בראון הזדקף לפתע, ונשא את פניו לעבר המזרח. רעות פנתה לראות על מה הוא מסתכל וראתה שהשמים מתבהרים. זרח גלש מהחמור, צעד כמה צעדים קדימה והסתכל אל השמים. רעות ניסתה להתקרב אליו, אבל החמור נעמד בדרכה. היא ניסתה לעקוף אותו אבל הוא פשוט התקדם והמשיך לאכול, ורק רטט קל באזניו שלח רמז של הזהרה. רעות נסוגה והסתכלה אל זרח מעבר לחמור.
זהר כתום שטף את ערפילי הבוקר, וזרח פרש אליו את ידיו והתחיל להמהם. רעות הצטמררה ותהתה למה כל כך קר באמצע הקיץ, ודאי עוד מוזרות של תל אביב. היא שמעה את זרח קורא "הלילה דועך, השמש דורך..." קולו נחלש והוא מלמל "צועד על מעלות העולם." ידיו צנחו והוא השתתק.
החמור הרים את ראשו והסתכל אל זרח השפוף ואל השמים המעורפלים, התקרב אליו והתחיל ללקק את פניו. "לא, זרח! אתה צריך את הקרם הגנה!" היא ניסתה להידחק בין החמור לזרח אבל החמור דחף אותה והפנה אליה את צד ראשו כדי להתבונן בה. רעות נרתעה מפני מבטו הבוחן, המתרה.
הערפל התפוגג וזרח הזדקף שוב מול השמש הבוהקת. "רק אל תסתכל ישר בשמש" רעות מלמלה.
זרח התחיל לשיר, בקול צרוד ושמח "הדשא מצטחצח, הטל מבריק זורח, דרור שורק צורח, והבוקר אור!"
קולו התגבר "תחת רקיע מתבהר, צח ונקי ומתאוורר, בואי רקדי ונתעורר, הן הבוקר אור!"
הוא התחיל לדלג סביב החמור "צֳרִי ומור ושיר מזמור, סוּר ליל, עבור..." פתאום הבחין ברעות ובלם. הוא הביט בה לרגע בתהיה, ואז הצביע עליה בשתי ידיו וגיחך "את האחות! האם באת לאחות חבלות נפתחות?"
בזמן שרעות בהתה בו וניסתה לחשוב מה שולמית היתה עושה, הוא התחיל לדלג סביבה ולקרוא "נוחי אחות רחמניה, אין אנחות רק מנגינה, טנא שמחות רו..."
"אדון בראון!" רעות אחזה בו "אני צריכה להחזיר אותך למחלקה, אתה צריך עירוי והרופא צריך לבדוק אותך."
זרח נרתע ותקע בה מבט רציני, ופתאום חייך "לבית חולים? אבל אני בריא!"
בתוך הילה בהירה שעטרה לו הזריחה, ראתה רעות ששערו סמיך, עיניו בורקות, לחייו סמוקות, חיוכו עליז, חזהו רחב, בטנו תפוחה, רגליו זקופות, בהונותיו חלקות, ואפילו הדשא תחתיהן זוהר וטפות הטל נוצצות. "כן... בריא..." מלמלה, ואז חזרה שוב לבחון את הדשא, הצל מאחוריה שכב כהה וברור, אבל על הדשא לרגלי אדון בראון לא נראה שום סימן. היא הסתכלה גם מאחוריו ליתר בטחון, ואחרי היסוס שאלה "אה... אדון בראון? מה קרה לצל שלך?"
זרח הרים גבה והסתכל אל הדשא, לפניו ומאחוריו ומצדדיו, ואז גיחך אליה "בלילה הייתי צל של עצמי, והבוקר צילי נח במקומי."
רעות חשבה על זה קצת והגיעה למסקנה "טוב, אז, הכל בסדר בעצם? אז, אולי רק כדאי שתשים כובע, וגם תשתה הרבה, בסדר? אני צריכה לנוח לפני המשמרת הבאה, אז, אולי נתראה? אם תתעלף שוב? אז, יום טוב, ביי..."
החיוך על פניו של זרח צנח והוא אחז בכתפיה "לא!" הוא שמט את ידיו ומלמל "המ, בבקשה אל תלכי? לפחות, אולי, תישארי עוד קצת?"
החיוך חזר, אבל רעות ראתה במבטו את החולה השדוף מהלילה, פוער עיניים נואשות וגונח "השמש". היא נאנחה, "אני צריכה קפה..."

----

רעות ישבה בתחנת הדלק וצפתה במר בראון מזנק לעמידות ידיים וגלגולים על גב החמור. כמה אצני בוקר עצרו להסתכל, וגברת אחת שטיילה עם פודל חיפשה כובע להניח בו מטבע. הקפה התקרר בכוס והקרואסון התייבש על המפית, בכל פעם שרעות פנתה אליהם עפעפיה נשרו בכבדות וראשה נטה והתנדנד, וכשחזרה להסתכל אל אדון בראון עיניה נפקחו ומוחה הצטלל.
היא הסיטה את ארוחת הבוקר, הניחה את ראשה על ידיה, הפנתה עורף אל אדון בראון ותעלוליו ועצמה את עיניה בכח.
צלצול הטלפון ניער אותה "... מה? מי זה?" "כן, דוקטור מועלם!" עיניה נפקחו והיא הזקפה, "כן, מצאתי את אדון בראון... לא דוקטור, הוא לא מוכן... אבל, אני לא בטוחה שאפשר... הם לא יסכימו, הוא נראה בריא... כן, בריא לגמרי, הוא שר וקופץ על החמור... החמור שלו, יש לו חמור... אתה צודק דוקטור, סליחה... לא, אני לא חושבת שיאשפזו אותו... לא יאשפזו מישהו בכפיה רק בגלל שהוא לא מורח קרם הגנה... לא, אני לא אצליח להכריח אותו... אתמול בלילה הוא היה, אבל עכשיו הוא חזק ונמרץ... לא יתכן, אבל ככה זה... דיברתי איתו כבר... כן דוקטור, אני אנסה שוב... זה לא ממש משנה מה אני חושבת, נכון? ...סליחה דוקטור, אני מיד הולכת."
רעות ניתקה והתנשפה, נשענה על השולחן ודחפה את עצמה לעמידה רדומה, עצמה את עיניה בכח והכריחה אותן להיפקח שוב. היא הביטה שוב אל אדון בראון במבט עוין וראתה שהוא מנפנף אליה בשתי ידיו ומטלטל את ראשו בחיוך. פניה התבהרו, היא מלמלה "טמבל עקשן" וחזרה אל הדשא.
"דוקטור מועלם דורש שתחזור לטיפול נמרץ."
"מי זה?"
"הממ... דוקטור מועלם? הרופא שטיפל בך אתמול בלילה, אחרי שהתיבשת והתעלפת? ואז צעק עליך שאתה צריך להיזהר מהשמש? אתה לא זוכר אותו?"
"האם הוא קוצף ושוצף ונוזף?"
רעות צחקה "כן, וגם רושף ומחרף."
"חבל. אבל אני לא יכול לבוא."
"לא."
"את צריכה ללכת?"
"אחר כך, אני אשאר עוד קצת."
זרח חייך, קד קידה קלה, זינק אחורה והתהפך מעל החמור. רעות גיחכה, שלפה את קרם ההגנה מהתיק והתחילה למרוח על פניה. דמותו המשתוללת של זרח הטשטשה, רעות חשה סחרחורת קלה וצינה בלחייה. היא סגרה את עיניה בכח ופקחה אותן בזהירות, העולם עדיין נראה לה מעורפל ומתנודד. היא התישבה על הדשא והתנשמה, וכשזה לא עזר הרכינה את ראשה ועצמה עיניים רק לרגע.

----

הדשא היה חם ויבש תחת לחיה כשהתעוררה. היא הרגישה מיוזעת ומקומטת ונמאס לה והיא רצתה ללכת הביתה. היא לא ראתה את זרח והחמור ונבהלה לרגע, אך מצאה אותם מאחוריה, עומדים קרוב יותר אל הים. החמור הותיר מאחוריו שביל של קרחות בדשא וזרח עמד זקוף, פניו למעלה אל השמש, וידיו פשוטות לצדדים. רעות בדקה שוב, אבל על הדשא מתחתיו עדיין לא היה צל. היא פשטה את הסוודר ושאלה "מה אתה עושה?"
"בשעת צהריים, על מוט המאזניים, נחים האור והצל."
"אז מה אתה עושה? שוקל אותם?"
"נמתח כפתיל במאום ביניהם, רוטט מעל התהום הנוהם."
"אה. נגמרו השירים והריקודים? תגיד, מה יקרה אם תיפול לתהום?"
זרח לא ענה, ורעות משכה בכתפיה ופנתה, הציצה בשעון, הרימה את התיק והתחילה ללכת. חום השמש ליטף את ערפה. היא הסתובבה פתאום ודקלמה "השמש נוטה, נושר זר הודהּ. שואג בי פנותה אל דום שֵינָתָהּ".
זרח שמט את ידיו והביט בה נדהם. רעות צחקקה "זה ממש כיף, חרוזי השמש האלו." היא חזרה אליו, שמטה את תיקה, שילבה מרפקה במרפקו וסחררה אותו בדילוגים "עוד לא חושך, יש עוד משך, אור וחשק, חו... אוי!" זרח, שניסה לדלג איתה, השתעל ומעד, רעות נתקלה בו והוא נפל והיא כמעט דרכה עליו.
"אוי זרח, סליחה! אתה בסדר?"
היא עזרה לו לשבת והוא גנח. "אתה מרגיש בסדר? הפנים שלך אדומות."
הוא השתעל שוב "את יכולה לתת לי מים?"
"מה? המ... אה רגע, מים."
היא שלפה מהתיק בקבוק והסתכלה אל השמש, בהתחלה בעיניים עצומות ולאט לאט פקחה אותן. השמש חממה את עיניה, בלי לשרוף. זרחה לה, בלי לסנוור. היא המשיכה להביט בשמש בעד הדמעות שצצו פתאום, ומראה השמש הטשטש ורעד עד שנראתה כמו זוג שמשות, המביטות אליה בחום מפני הרקיע. רעות חשה שהיא צפה ומרחפת, נמשכת...
"סליחה? אחות?" מישהו חרק "אפשר את המים?"
רעות התנערה "מה? אוי, סליחה זרח, הנה."
בזמן ששתה בחנה אותו. עורו היה סמוק, והתחיל להתקלף ליד הרקות.
"אתה לא נראה טוב, אולי אני אתקשר לדוקטור מועלם?"
זרח נאנח והרכין את ראשו, "תני לי רגע, אני אתאושש..."
רעות הזדקפה והסתכלה עליו עוד רגע, ואז הרימה שוב עיניים אל השמש. "שמש מרפא משגרת קרניה..."
זרח מלמל "חום ואור פלא שוזרת לבני ה..."
רעות צחקקה "יום הנרפה משעות רטט להט"
זרח חייך אליה והזדקף "היום בוער, נוהם גוער..." הוא התחיל לקפץ סביבה ולמחוא כפיים "דוהר סוער, זוהר פוער..." הוא השתעל שוב ומעד. רעות תפסה אותו, והתפלאה כמה קל  גופו, כתם אפור ומטושטש הכהה את הדשא מתחתיו.
"גוהר נוער. אתה צריך לחזור לבית חולים."
השמש ליטפה את לחיה. היא נשאה שוב את עיניה, והניחה לזרח לצנוח אל הדשא.

----

"הי, אחות? סליחה? זה הטלפון שלך, הוא..." מישהו השתעל וניסה לדבר אליה "כתוב כאן 'שולמית', את רוצה לענות?"
בעיניים מלאות שמש ואזניים כרויות להמיית היום, רעות בקושי הבחינה בו.
"הממ, אכפת לך אם אני אשתה עוד קצת? סליחה?"

----

"השמש תשקע עוד מעט, ואז החמור יקח אותי לישון."
רעות בהתה בזרח, מסוחררת מעט מריקודי הערב, וניסתה להיזכר מי הוא.
"אז תודה שעזרת לי" הוא המשיך לחרוק "ואולי גם פספסת משמרת בשביל להשגיח עלי."
עורו צרוב ומתקלף, שפתיו מחורצות. הוא הזכיר לה הלם תת-נפחי ודריליום, מושגים עמומים שהתערפלו ונמוגו.
"בעצם... לא אמרת לי אפילו איך קוראים לך?"
איך קוראים לה? מי קורא לה? למה לקרוא לה עכשיו, כשהשמש מסמיקה ונסוגה ועוד רגע תפריח נשיקת פרידה?
"גלים מאדימים, גולשים על פני ימים, שולחים יד, מדמים, ללכוד בדלי ימים, כשהערב רד."
זרח חייך בחולשה "זה יפה. אני מכיר את התחושה, הייתי שמח לדקלם איתך, אבל אני קצת..."
רעות התקרבה אל הים ונעמדה על הסלעים, השמש המתמוססת אל המים משכה את ידיה, לתמוך, ללטף, ללחוש הבלי עדוד על ערש דווי.
"קצת כואב לי הראש, את חושבת שכדאי לי ללכת לבית חולים?"
"צללים מסתרכים, גדלים, מתארכים, נוזלים וחורכים, כשהערב רד."
"יופי לך... בוא חמור, קח אותי הביתה, קשה לי לעמוד... לא, אל תברח, אני צריך... למה אתה מתעקש? אז מה אם יש עוד שמש? אני עוד רגע מתעלף פה! בוא, בוא רק תעזור לי רגע..."
רעות שמעה משהו נופל ואנחות חנוקות. שולמית צעקה אליה "רעות, מהר! מטלית רטובה על המצח ולהעביר אותו לצל, תתקשרי כבר למיון שישלחו אמבולנס!" ודוקטור מועלם גער בה "הלא אמרתי לך לכפות אותו!" מי אלו? רעות טלטלה את ראשה ושבה למלמל "דלה וחיוורת, קלה וסומרת, צינה וצמרמורת, כשהערב רד."
מעולם אחר נשמעו קריאות "תתקשרו לאמבולנס!" "תשקו אותו מים!" "הוא לא נושם!" "איפה האמבולנס?!". מול עיניה נותר מהשמש רק קו כתום דק.
היא לחשה "עמדי חמה, ענדי לי נא, עוד רגע פז".
השמים השחירו. עיניה נעצמו. היא חשה נגיעה קלה במרפקה ונשענה על גבו הרחב של החמור, מניחה לו לשאת אותה אל החושך.